המלחמה שלנו

43

פאולו רוסו
חתמתי על המסמכים. אישרתי את הגירושים, ועקבתי אחריה לכל מקום כשהיא לא ידעה.

היא הייתה שלי.
כולם ידעו את זה ואף גבר לא התעסק איתה.

היא עדיין הייתה נלחמת בחדר כושר ולא הייתי מביט לעברה, לא כשהיא יכולה לדעת שאני עדיין רוצה אותה. לא ככה. האגו שלי היה מספיק פגוע.

היא השאירה אותי מאחור.

ואפילו היא לא חייה בדירה שנתתי לה, אלא עברה לגור שוב עם ההורים שלה.

היא וטייט האח המעצבן שלה נלחמים, כמעט כמו בכל יום לפני המלחמה שלנו, מה שיצרנו במהלך הזמן הזה, אבל בזמן שהיינו ביחד טייט התחזק אז המכה הבאה שלו מפילה אותה לרצפה. אני מסיט את מבטי ומרגיש את המבט המחפש שלה בשלי, אני ממשיך לסיים את הסט במתקן.

״נהיית ממש חלשה, מייה,״ טייט צוחק עליה.

שנייה אחרי זה אני שומע בום חזק וגניחה מצידו של טייט, ״היית מת.״ היא מתנשפת.

הבחורה הזאת...
מפלצת.

נסיכה מטורללת.

היא העיפה אותו.

היא שוב מחפשת את המבט שלי אבל אני לא מביט לעברה, לא כשהיא מסתכלת עליי. אני מהיר ממנה.

היא. עדיין. מחפשת. אותי.

לעזאזל.

אז למה היא ברחה?

אני מסיים את הסט ושותה את המים. השיערות שלי עומדות דום כשהריח שלה נכנס לאף שלי. אני סוגר את הבקבוק וזורק אותו לפח בנהמה.

״פאולו,״ הקול שלה. הקול הזה. אני מתעלם, כי אני לא סומך עליה כבר. ״היי,״ לחייה אדומות, הקוקו שלה מרושל והעיניים הירוקות שלה מתבוננות בי במבוכה ובהיסוס.

אני מהנהן לחיוב באדישות, משתלט על היצר הזה שצורח לי לגעת בה כאן ועכשיו.

״רוצה להילחם?״

״התוצאה ידועה מראש, מייה.״ אני עוקף אותה.

״פאולו,״ היא מתקדמת אחרי. ״אתה מפחד להפסיד?״

אני עוצר, מביט בכמה מבטים סקרנים ואז מסתובב אליה ומתקרב. אני מסיט את שערה קטנה לאחורי האוזן שלה, ״רוצה שאשבור לך שוב את האצבע מול כולם?״ היא מעתיקה את הנשימה שלה בהלם. ״כבר לא אכפת לי להכאיב לך.״

היא נושכת את השפה שלה בחשש. ״בסדר.״

הבחורה המטורללת.

״אל תתעסקי איתי.״ אני מזהיר.

״בוא נלחם.״

״בשביל מה?״ אני כועס.

״בשביל שתוכל להפסיק לשנוא אותי? זה לא נעים כבר.. פעם היינו-״

״פעם גם שנאת אותי וזה היה ממש נחמד. היית פחות מציקה.״

היא מסיטה את העיניים שלה ממני, נושמת עמוק ואז מביטה בי שוב. ״בוא נילחם כבר, פאולו.״ היא נחושה להילחם. כל כך חשוב לה להפסיד?

״אני לא רוצה לגעת בך.״ אם אני אגע בך אני אתחרפן.

״פאולו, תפסיק להגיד מילים כאלה,״ היא לוחשת במבט רציני. ״אני מנסה... להשלים איתך.״

״להשלים, מייה? ירית בי.״

״לעזאזל, פאולו. פחדתי וזה היה מלחץ, ולא עזבתי אותך עד שפקחת את העיניים. ואני זאת שהזמנתי את הרופאים,״ היא נאנחת. ״אני לא רוצה כבר לריב איתך... רק בוא נחזור להיות חברים,״

היא נפלה על הראש שלה?

״את שיכורה או שפשוט נואשת מרוב שאת בודדה?״

״פאולו,״ קולה חלש. ״בבקשה,״

אני עוקף אותה כי עוד מעט כבר יהיה לי קשה לסרב לה. היא הולכת אחרי למעלית והיא שותקת ונועצת בי עיניים כועסות. המעלית נפתחת בקומה שלה. ״את צריכה לצאת.״ אני מזכיר לה.

היא יוצאת בשקט מהמעלית. אני נאנח בהקלה כשהדלתות נסגרות.

אם אני אעבור דירה זה יהיה בעייתי?

לעזאזל עם העולם שאנחנו חיים בו.
לא אצליח לברוח ממנה עד שאמות פיזית.