המלחמה שלנו

17

פאולו רוסו
היה בעיות עם המאפיה האלבנית, באירופה, והם השתיקו יפה מאוד את המאפיה הרוסית. תמכתי באלבנית כדי שהרוסים יורידו פרופיל איתנו. זה השקיט את הבלגן, אבל לא מנע ממני עבודה.

עדיין היו הרבה בוגדים שעבדו תחתי ונאלצתי לטפל בהם.

כשחזרתי לבית עשיתי מקלחת מהירה כדי שמייה לא תיבהל ממקלחת הדם שהייתה לפני המקלחת הזאת.

היא ישנה במיטה כמו מלאך. הורדתי את השמיכה וחשפתי את גופה העירום. היא הייתה באותה פוזיציה שהייתה כשעזבתי.

אצבעותיה טיילו על המיטה, היא ניסתה למשוך בחזרה את השמיכה ולבסוף התייאשה באנחה, מתהפכת על הבטן שלה.

העברתי את ידי על גבה ומשם ירדתי אל ישבה. ״פאולו.״ קולה היה צרוד. ״אני ישנה.״

״ואני חרמן. אפשר לשלב את זה?״

״אתה תמיד חרמן.״ היא פקחה את עיניה ויכולתי לראות את הניצוץ בעיניה. עכשיו גם היא הייתה חרמנית. גם הנסיכה המטורפת לא ידעה את השובע ממני.

״מצטער, את טעימה מדי,״ חייכתי אליה, מושך אותה אליי, הופך אותה על גבה ויורד על ברכיי לפני המיטה. ״זוכרת שאמרתי שלא ארד בשבילך על הברכיים?״ גיחכתי.

היא הניחה את מרפקיה על המזרן, מנסה לראות אותי. ״אה? באמת? אני פשוט...״ היא נשמה עמוק כשליקקתי את איברה. כמעט נהמתי מהטעם המשגע הזה. ״הפסקתי לקחת את המשפט ברצינות מרוב כמות הפעמים שירדת על הברכיים.״ היא הקניטה בהתנשמות.

חייכתי. ״מלה-דוקטרה,״ נשכתי בעדינות את פנים יריכה.

״פאולו!״ היא סיננה בכעס. היא תמיד הגיבה לשם ברגשנות מוגזמת בגלל שזה אזור רגיש.

ליקקתי אחר כך כפיצוי, משאיר נשיקה קלילה באזור. ״אמרתי לך כבר שאני אוהב לשמוע את השם שלי מהפה שלך?״

״כן?״ היא התנשמה בגניחות חלשות.

התגרתי בה עוד קצת, מוצץ ומנשק ברעב עד שהיא גומרת לי בפה. אני מת על זה. התגובות שלה זה הדבר הכי אהוב עליי. עליתי מעל גופה. ״כן.״ נהמתי, נושך את הלסת שלה בעדינות.

עיניה הביטו בשפתיי בחשש, היא עשתה את זה מלא בזמן האחרון, כאילו רצתה לנשק אותי.

לא נישקתי אף אחת ולא התכוונתי לשנות את זה, לא משנה כמה אהבתי את השפתיים שלה. העדפתי לנשק את השפתיים התחתונות, כי העליונות היו יכולות לבלבל אותה.

לא רציתי שהיא תאוהב אותי כי אני עלול לאהוב אותה בחזרה והאהבה שלי לאנשים מאוד פגומה. אני עלול להרוס אותה, להכאיב לה, להשבית אותה.

לא רציתי שזה יקרה לה.

בינתיים נתתי לתאווה שלי להוביל אותי, לזין לחשוב במקום ללב.

מייה החליקה את אצבעותיה בשיערי. ״יש לך שיער נעים.״

״את רוצה להרגיש עוד משהו נעים?״ הרמתי גבה בהתרסה.

״נו, באמת,״ היא פרצה בצחוק. ״למה תמיד הראש שלך סוטה לשם?״

חייכתי. אהבתי את הצחוק שלה, זה מילא את הריקנות המוזרה הזאת שלא הבנתי כל חיי איך למלא אותה. רציתי לגרום לה לצחוק תמיד.

זו הייתה המטרה שלי.

שמייה תהיה מאושרת.

עיניה נפערו כשהחלקתי את איברי על שלה. ״פאולו?״

״רצית משהו נעים, זוכרת?״ הכנסתי את איברי לשלה. עיניה נעצמו. נדרכתי. ״תסתכלי עליי, אחרת אני לא זז בחיים.״ עיניה נפקחו, החלקתי לתוכה עוד והיא נלחמה להשאיר את עיניה פקוחות.

ראיתי רגע של פגיעות בעיניה, אבל זה חלף. הרגש הזה..