המלחמה שלנו

47

מייה רוסו
כואב לי כל מקום בגוף, פיזית ונפשית. אבא שלי התחרפן כשמצא אותי באחד בלילה במטבח, הוא צרח עליי כי אמא קיבלה התקף והמכות שחטפתי גרמו לי לברוח לחדר מדרגות כדי לנשום.

הוא ניסה להרוג אותי.
אבא שלי.

אבא שלי ניסה להרוג אותי, והוא מעולם לא אהב אותי.

״דם מלוכלך כמו אבא שלך,״

הוא מעולם לא התנהג כמו אבא עבורי.
הוא תמיד שנא אותי.
הוא שנא את התחושה שאמא שלי הרגישה כל הזמן.

כבר שנים שהוא לצד אמא שלי. למה האבא הביולוגי שלי היה חייב.... לאנוס את אמא? להביא אותי בצורה כזו חולנית?

אני כועסת.
ממש כועסת.

היד שלי רועדת מרוב כעס.

אני מרגישה... אשמה על משהו שלא עשיתי.
על הטעות האיומה של אבא שלי- אני משלמת.

למה דווקא אני?

אני עולה את כל הקומות ברגל כי אני לחוצה ואני חייבת לפרוק את המתח הזה שבגוף שלי, וכשאני מגיעה לקומה של פאולו אני מצלצלת.

אין שום עונה.
בפעם השניה הדלת כבר נפתחת.

פאולו לבוש בבוקסר ונראה מהמם. גבותיו מתחברות בכעס כשהוא רואה אותי, ״מה את עושה פה? ולמה את לובשת את הבד המזויין הזה במקום בגדים?״ פתאום הוא נראה פחות ישנוני.

״אני יכולה לישון פה?״ לחיי מתלהטות, וקשה לי עדיין לנשום מהעליית מדרגות.

אין סיכוי שאחזור הביתה.
יש דברים שאני לא מסוגלת להתמודד איתם וזה הכוח הפיזי של אבא שלי.

הוא זז ומסמן לי לעבור.

אני עדיין לבושה בפיגמת שמלה שלי ואני מרגישה חשופה מדי.

״רבת עם טייט?״

״עם אבא שלי.״ אני ממלמלת, צובטת את עצמי מהפחד לא לבכות כמו מפגרת.

״הוא גירש אותך מהבית?״

״לא. אני הלכתי.״

״ובאת אליי?״

אלוהים. אדירים.
למה הוא שואל מלא שאלות?

״לא הייתי אמורה לבוא אלייך?״

הוא מושך בשיערו בתסכול. ״לא.״

זה כואב אפילו יותר.
אני מרגישה פתטית.

״אני רק אשן כאן הלילה ולא...״

״לא אכפת לי שתישני כאן כל החיים, מייה.״

אני לא מצליחה להבין אותו, ואני ממש עומדת לבכות. ״אולי- אולי-״ אני מתחילה לגמגם.

״אולי תספרי לי למה יצאת מהבית כשאת חצי ערומה? על מה בדיוק רבת עם אבא שלך?״ הוא קוטע אותי.

שיט.
שיט.

אם אספר לו הוא יהרוג את אבא שלי?
זה לא אותה תקופה שהוא אהב אותי כמו פעם. כבר לא.
אבל אולי כדאי שלא אספר?

״כעסתי,״ אני משקרת. ״אז יצאתי מהבית,״

״ובגלל זה את מתנשפת?״

לעזאזל איתו. ״ממתי אכפת לך מה קורה איתי?״

הוא מגלגל עיניים ואני כבר לא יכולה לסבול את ההתנהגות הזאת. אני מצטערת שבאתי מלכתחילה.

למה בכלל חשבתי שפאולו הוא האופציה היחידה? הטובה?

אני עוקפת אותו, אבל הוא נאחז ביד שלי חזק ומבט של טורף על פניו. ״את לא יוצאת מהדלת הזאת ככה.״ עיניו נעוצות בעיניי.

״אני לובשת פיגמה.״

״הפיגמה הזו מיועדת לעיניי ועינייך בלבד.״ הוא נוהם.

אני מופתעת מהמילים שלו. ״פאולו, תשחרר לי את היד.״

״לכי לישון. אנחנו נדבר על זה בבוקר.״

אני מתבוננת טוב בעיניו, משתדלת כמה שיותר. עד שהאחיזה שלו מתעדנת והוא מסמן לי עם ראשו ללכת, לכיוון המדרגות ולעלות.

אני עולה במדרגות בחוסר חשק, הולכת לחדר המוכר אבל נחרדת לגלות שהוא הפוך. מרוסק. אני עוצרת את הנשימה בהלם, לא מאמינה למה שהלך פה.

פאולו הרס אותו, ריסק כל ריהט אפשרי.

הריח שלו עולה באפי והנוכחות מדגדגת את עורי. ״את תישני איתי.״ קולו קר, חסר רגש.

אני משחררת נשימה קטנה ומשתדלת לא להביט בו גם כשאני הולכת לחדר שלו.

החדר שלו ריק בהרבה יותר, מסודר, קר.

הבטן שלי מתהפכת מכעס עצמי.

אני נשכבת במיטה ומתהפכת עם גבי אליו, לא מסוגלת להביט בו ומרגישה פתאום נבוכה כל כך. ״פאולו,״ הוא נאנח בכעס כשאני אומרת את שמו. ״אני מצטערת,״

״את יודעת את המשמעות של המילים האלה?״ קולו מעוצבן.

״כן. אם הייתי יכולה לחזור בזמן לא הייתי מנסה לברוח, לא הייתי כועסת כל כך שהרחקת אותי, לא הייתי מכאיבה לך.״

הוא לא אומר כלום.
אבל הנוכחות שלו מרגיעה אותי ואני נרדמת בקלות, יחסית לכל הנדודי השינה שנהיו לי מאז שעזבתי.

••••

אני מתה עליכן בחיי