המלחמה שלנו

13

חלק 3
מייה רוסו
ליבי דהר בטירוף. שמעתי צעקות וההורים שלי רבו, אבל הפעם לא אחד עם השני. שמעתי את הכינויים המזעזעים, וזה כאב לי כשזה יצא מהפה של אמא שלי.

כשהורדתי את השמלה הייתי ערומה לגמרי. איפה התחתונים שלי?

לא האמנתי שהוא עשה לי היקי גם שם למטה. התחושה עדיין לא נעלמה מזיכרוני, ואיברי פעם רק מהמחשבה על הפה שלו שוב שם.

זה לא היה בסדר בשום צורה.

נכנסתי להתקלח וישבתי יותר מדי מתחת למים.

קול ירייה נשמע וגרם לי לצאת מהמקלחת הנעימה. עטפתי את שיערי במגבת אחת ואת גופי במגבת נוספת.

יכול להיות שדמיינתי?

לבשתי תחתונים חדשים ומעל שמתי שמלת גופייה שאהבתי ללבוש, נוחה. הדלת של חדרי נפתחה בדיוק שסיימתי לייבש את שיערי. נדרכתי כשראיתי אותו. ״בואי,״ קולו היה מקפיא. עיניו טיילו על גופי והתכהו.

״מ-מה?״ לחיי הסמיקו בטירוף. שמעתי את הבכי של אמא רק מתגבר. ״למה ההורים שלי בוכים?״

הוא משך בכתף שלו. ״את באה או שאני מרים אותך?״

״רגע,״ שמתי את הנעלי בית שלי וחלוק מחמם כזה בצבע אפור. ״הכול בסדר, פאולו?״ היססתי. לא ידעתי איך אני אמורה להתנהג אליו אחרי מה שקרה, כי אחרי הכול הוא השאיר אותי לבד בבית של ההורים שלי חשופה בטירוף.

הוא השפיל אותי, שוב.

למה הוא עשה את זה?
זה בגלל כל השנים שהתגרתי בו?

בחנתי את עיניו המקפיאות עוד רגע, ואז עקפתי אותו, אבל הוא אחז במרפק ידי לפני שהתרחקתי. ״לאן?״

״אני הולכת רגע להורים שלי.״ הבטתי בעיניו גם בקרירות שבה הוא הסתכל עליי.

״למה את עושה את זה לעצמך?״

צחקקתי בעצבנות. ״אני לא עושה את זה לעצמי. אתה עשית את זה לי. אתה שמת אותי חשופה עם מה שעשית לי, השפלת אותי- שוב, וזה ממש לא מפתיע אותי. היה ברור שאני לא צריכה לסמוך עלייך.״ לא התכוונתי לשפוך את כל מה שהרגשתי, רציתי רק לנהוג כמוהו באדישות אבל הייתי יותר מדי פגיעה בגללו.

הוא שיחרר את ידי באיטיות ואני התקדמתי להורים שלי, פאולו הלך אחרי כמו צל.

השתנקתי מהדם שהיה על הרצפה.

היה לאבא שלי חתיכת חור בכתף, אמא הייתה על ברכייה לצידו ובכתה בדרמטיות. הבטתי בחדות בפאולו. ״ראית? זהו? אפשר ללכת?״ קולו נשמע משועמם.

דחפתי את היד שהוא הושיט לי ומיהרתי לאבא שלי. ״אוי ואבוי,״ קולי רעד. ״אני.. הזמנתם רופא?״

״עופי מכאן!״ אמא צרחה כמו מטורפת, דוחפת אותי לרצפה.

צעדיו של פאולו היו גדולים וכבדים. הוא דחף את אמא שלי וגרם לה ליפול על הדם של אבא. ״עוד שנייה הדם שיכסה אותך יהיה שלך, כלבה,״ נהם פאולו.

הייתי המומה מדי כדי להגיב, אז פאולו הגיב בשבילי. הוא הרים אותי ויצא מהבית. ״טייט יתחרפן כשיראה מה קרה. הוא רק ילד, פאולו. איך עשית דבר כזה לאבא שלי? למה?״

״הוא קרא לך זונה ורצה לתת אותך לרוסים.״ סינן פאולו כשנכנס למעלית. ״הייתי קרוב מאוד לירות לו בראש, נסיכה. ממש קרוב.״
השפה שלו רעדה מכעס. ״תשאלי למה לא עשיתי את זה. קדימה.״

היססתי, מרצדת עם עיניי על שלו. ״אולי עדיף שלא.״ אחיזתו על מותניי התחזקה עד ששאלתי, ״למה?״

״כי הבטחתי לך שלא אפגע בך, זוכרת? היית מתחילה לבכות אם היית מוצאת את אבא שלך מת בגלל הכעס שלי.״

הייתי בהלם. ״אתה חושב שבלי שהיית יורה בו לא הייתי נפגעת?״

״אני חושב שכדאי שתתחילי לסתום את הפה שלך לפני שהדברים יהפכו למכוערים.״

היססתי. ״מה אתה מתכוון לעשות איתי?״

״לזיין אותך. לכלוא אותך. להיות איתך. להפוך אותך לשלי.״ זה היה חייתי. הדרך שבה הוא אמר את זה, הדרך שבה הוא הביט בי, הדרך שבה הוא ביטא את מחשבותיו. עכשיו הבנתי למה כולם מפחדים ממנו.

הוא היה חייתי.

המעלית נפתחה והוא עדיין הרים אותי, מתקדם איתי לבית, דוחף את הדלת ונכנס לבית, מוריד את רגליי על הרצפה. ״אז אל תנסי לברוח ממני, כי תמיד אתפוס אותך.״ הוא התרחק ממני. ״תרגישי בבית, מלה-דוקטה.״

ליבי פעם באגרסיביות בחזהי.

מה, לעזאזל, קורה פה?

זה צד שעוד לא הכרתי בפאולו.

•••••
התגובות שלכן גורמות לי לחייך כמו אידיוטית. אני אוהבת כל אחת ואחת ממכן😍❤️🥹