המלחמה שלנו

42

פאולו רוסו
רעש חזק של ירייה קורע את עור התוף שלי ומקפיץ אותי משינה. אני קופץ מהמיטה, נובח בכעס; ״מייה!״

יש שקט מפחיד.

כשאני דוחף את הדלת של הבית אני רואה אותה, והיא זאת שאוחזת באקדח והוא לגמרי מכוון אליי. ״פאולו, אני לא רוצה לפגוע בך-״ היא מתחמקת מעיניי. ״אני רק רוצה ללכת.״

״חשבתי שקרה לך משהו, מייה. זה לא משחק. מאיפה השגת את זה?״ אני מרגיש שאני עומד ליפול מהרגליים מרוב פחד. ממש רעדו לי הביצים.

״במשרד שלך מתחת לשולחן.״

איך היא ידעה שהאקדח נמצא שם, לעזאזל?

״אני רצינית, פאולו.״ הידיים שלה רועדות והיא עדיין בקושי מסתכלת בעיניי.

״אז תירי בי.״

עיניה מביטות בי באימה, ״אתה רוצה ש...?״

״כן. אחרת לא אתן לך ללכת.״

היא פאקינג לא תעז.

היא מורידה את האקדח כלפי מטה, ״לא בביצים, מטורפת. הלב שלי כאן,״ אני טופח על החזה.

״לך תזדיין.״ כמו סכין עובר על הרגל שלי ואני מועד קדימה. חיוך איטי עולה על הפנים שלי, כי היא עשתה את זה. ולעזאזל, זה כואב אבל אני מחייך. ״שיט,״ היא נראית מבוהלת. בשנייה שהיא מתכוונת לברוח אני מושך אותה אליי לרצפה. ״פאולו - לא!״ היא יורה מבלי להתכוון בצלעות שלי.

אני גונח בכאב ועדיין מחייך.

אמרתי לה שנשק זה לא משחק.

אני עוצם את עיניי בכאב ויפחות חזקות קורעות את הגוף שלי לגזרים. ״אני מצטערת, אלוהים, אלוהים,״ היא ממלמלת. היד שלה רועדת על הזיפים שלי. השפתיים שלה רכות כשהיא מנשקת את שפתיי במהירות כמה פעמים. ״פאולו, תפקח את העיניים,״

אני לגמרי ער וסובל, אבל אני נהנה לשמוע אותה סוף סוף מראה רגש נורמלי.

״פאולו, בסדר,״ היא מתייפחת. ״אני אוהבת אותך, בסדר? אני אוהבת אותך.״ היד שלה רועדת על החזה שלי.

אני שומע אותה נאנחת ומוציאה את הקול הכי מכאיב ללב שלי, ובדיוק כשאני פוקח את העיניים היא עומדת על הרגליים ומפנה לי את הגב שלה.

אני שומע את הצעדים שלה מתרחקים.

הלב שלי כמעט מפסיק לפעום.

הדלת של הבית נטרקת.

כמה זמן עבר? אני לא יודע, אבל אני כן יודע שהיא עזבה אותי ככה.

דלת הבית נפתחת בסערה ופארמידיקים מגיעים.

היא הזמינה אמבולנס, אבל השאירה אותי ככה.

הגוף שלי כואב ואני נלחם בכוחות האחרונות שלי להתנגד לקבל טיפול. שאף ידיים של אף אחד יגעו בי. ״עופו מכאן לפני שאירה לכם בראש!״ אני מחזיק את האקדח.

האצבעות שלי מרגישות חלשות.

אני רואה נקודות שחורות.

ידעתי.

מייה הייתה החלום הכי גדול שלי.
הסיוט הכי גדול שלי.
הנשימה האחרונה שלי.
המוות שלי.

רק מייה יכלה להרוג אותי.

זו הסיבה שלא פעלתי מרגשות כל חיי.

רגשות הפכו אותי לפגיע.
יכלו להרוג.
רגשות הופכות אותי לחלש.

אני חלש בגללה.

ואז אני מאבד את ההכרה.

•••

אל תשנאו אותה🥹