המלחמה שלנו

51

פאולו רוסו
אני עדיין רותח מתסכול וכלום לא מרצה אותי, חוץ ממייה, אבל עכשיו היא סגורה בחדר ואני.. לא יודע מה עובר עליי. לא מצליח לבטא פאקינג כלום.

כשאני יוצא מהחדר כושר אני נתקל בטייט. ״היי, פאולו,״ יש לו שקיות מתחת לעיניים והוא נראה כמו זומבי.

״מה קורה?״ אני מכחכח בגרוני.

״בסדר. מייה איתך נכון?״ הוא שואל בקול חלש. אני מהנהן לחיוב. ״חזרתם, נכון? היא לא תחזור הביתה?״

״למה אתה כל כך שונא את אחותך?״ אני נוהם, מנסה לתקן את הגישה העקומה שלו.

״כעסתי עליה תקופה ארוכה, גבר. אבל אני ממש לא שונא אותה, אני דואג לשלומה. אם היא תחזור לבית היא...״ הוא נושם עמוק.

ואז איזה משפט מהיר עובר בראש שלי, כמו זיכרון ישן.

והנה נופל האסימון.
אבא שלה מתעלל בה.

״בבקשה אל תחזיר אותה הביתה, אני לא יכול לעזור לה שם.״

״חשבת לדבר איתה?״ אני מהדק את הלסת באיפוק.

״מה אני אגיד לה בדיוק?״

״מה שאתה אומר לי.״ אני כועס. ״היא אחותך, שבמקרה חוטפת מכות מאבא שלך ואתה פשוט... לא עושה כלום?״ אני מכווץ את עיניי בכעס.

הוא נראה אחוז אימה. ״היא.. היא סיפרה לך?״

״כן.״ אני נועץ בו עיניים כועסות.

הוא מוריד את הראש שלו לרצפה, ואני חושב שהוא מתחיל לבכות.

מה לעזאזל?

אין שום סיכוי שאני עומד לנחם את המניאק הקטן הזה.

אני עוקף אותו, אבל אני שומע את הפחד בקול שלו; ״בבקשה אל תהרוג אותו.״

מצחיק.

זה בדיוק מה שאני מתכוון לעשות עכשיו.

כשאני נכנס לבית שלהם, האמא הדפוקה שלהם מעלימה את החיוך. אני בוחן את הבית מלא בתמונות של כולם.

איפה מייה? איפה התמונה של הנסיכה המטורפת שלי?

״את יודעת,״ אני מכניס את ידיי לכיס. ״מצחיק איך שאת מכחישה את הקשר עם הבת שלך.״ אני נועץ בה עיניים קרות. היא מנידה בראשה בהלם, מפחדת, מכחישה. ״את מכירה את מייה בכלל?״

״היא לא פה.״ היא אומרת במהירות. ״אני לא יודעת איפה היא אני... אני חושבת שהיא ברחה.״

אלוהים. אדירים. איזו אמא נוראית.

אני מחייך. ״באמת? מייה שלי ברחה?״

״תקשיב, אני.. יש לי בעיה.״ היא מנגנת על זה. הבת זונה מנגנת על זה.

״בעיה? את מדברת ביחיד, ויש לך כמה.״ אני מעקם את ראשי בהתגרות.

הדלת של הבית נפתחת בתנופה. ״פאולו,״ זה הקול שלה. ״עשיתי מה שאמרת, זוכר? זוכר?״ היא רועדת. ״תפסיק עם זה עכשיו. אל תציק לה.״