המלחמה שלנו

48

מייה רוסו
בבוקר אני לא רוצה לאכול ולא רוצה לזוז מהמיטה, אבל פאולו נוהם בכעס ונראה שכל פעם הוא עומד להתפוצץ עליי. אני עושה כל מה שנותן לו להביט בי במבט פחות מעוצבן.

אני מרגישה כאילו העור שלי מעקצץ מהצורך לפצות את מה שגרמתי.

״אני..״ אני מתחילה לגמגם בטיפשות. ״כדאי שאלך-״

״תישארי. תישארי עד שתשלימי עם האבא הדפוק שלך,״ הוא ממלמל ללא רגש.

אני משחקת בציפורניי, מנסה להבין איך לתקן הכול. ״תודה, אני יודעת ש-״

״אל תתחילי בנאום מפגר, בסדר?״ עיניו יורות אליי את כל הכעס האפשרי.

ואז אני חוזרת על לופ שהתגעגעתי אליו כשהייתי ילדה.

פעם הפה שלי היה המגננה שלי.
כשמישהו היה מתקרב הייתי מרחיקה אותו.
היום, אני מבינה שבשתיקה יש יותר מאשר במילים.

השתיקה אומרת לעיניים לדבר.
אז אני משתדלת לא להביט בו כדי שישמע מה אני באמת מרגישה.

אוף.

למה אני נשמעת עצובה כל כך?

אני מפנה אחרי את הצלחת וכשאני מסתובבת אני מופתעת לגלות שהוא היה כזה צמוד מאחורי כל הזמן. ״הבהלת אותי,״ אני מביטה בכל דבר חוץ מעיניו.

״את מתנהגת מוזר.״ הוא ממלמל.

״אה,״ אין לי מה להגיד.

היום עובר ואני מרגישה שאני משתגעת. כשפאולו חוזר למיטה אני חושבת לעצמי קצת, אם הוא עדיין... אוהב את מה שהוא רואה.

אני כבר מתחילה להרגיש מכוערת.
המבטים שלו מערערים את הביטחון העצמי שלי.

הוא יוצא מהמקלחת במגבת לבנה שסביב מותניו ואני כמעט מייררת.

וואו.

״תמשיכי להסתכל עליי כאילו אני האוכל האהוב עלייך?״ קולו מקניט.

״כן.״ אני אומרת במהירות.

הוא מעיף לעברי מבט ואני קולטת את החיוך הקטן שעלה על פניו שהוא ניסה להסתיר, ואז אני נשכבת לאחור בהקלה.

עוד יש סיכוי להציל.
זה לא מאוחר מדי.

הוא מתנהג כאילו אני לא בחדר ומתלבש. כשהוא מסיים להתארגן אני מבחינה בו שוב, מהופנטת. הוא זורק לי מבט קטן ואז יוצא מהחדר.

הלב שלי פועם כל כך חזק שאני כבר לא יודעת מה לעשות.

הדלת נפתחת, ״אל תיכנסי לחדר ההוא שוב.״ הוא אומר בנימה קרה.

״בסדר. אתה הולך לעבודה?״

״לפגישה.״

״לכמה זמן?״

״לא יודע. רוצה לבוא?״

אלוהים. שמישהו יצבוט אותי. ״כן.״ אני קופצת מהמיטה במהירות.

״אם את מצליחה להתארגן בחמש דקות את מצטרפת,״ הוא אומר עם ניצוץ אכזרי בעיניים.

איזה בן זונה.

הוא עושה לי בכוונה.

אבל אני לגמרי עומדת באתגר, ואני כנראה מתאימה בגדים בחושך.

אבל אני מספיקה וזה לגמרי מפתיע אותו.

אנחנו יוצאים בשתיקה מהבית, והפגישה שלו ממש משעממת, אבל אני נהנית בחברה של פאולו. רק הנוכחות שלו משרה עליי ביטחון ורוגע.

״פאולו,״ אני לוחשת כשאנחנו יוצאים משם. ״אולי נלך לאכול גלידה?״

״קר בחוץ.״

״אפשר לשבת בפנים,״ אני מושכת כתף בקלילות.

״בסדר.״

אני מחייכת בטיפשות כי הוא לא מתנהג כאילו הוא... כועס. הוא לא אומר כלום כשאני מזמינה גלידה, אבל המוכר מחייך יותר מדי ואני מרגישה את פאולו מתקשח בכעס מאחורי.

אז אני עושה את הצעד הבא, אני לוקחת סיכון לקבל דחייה למרות שאני מפחדת בטירוף. אני מסמיקה כמו ילדה קטנה כשאני עושה את זה, ואני מוודה שהמוכר החייכן יבין את הרמז ויפסיק לחייך אליי ככה.

אני עומדת על קצות האצבעות, מנשקת את פאולו במהירות. עיניים מלאות באש מביטות בי, והוא נראה אפילו כועס יותר.

אוי אלוהים. מה עשיתי...

״את משחקת באש, מייה.״ הוא מנמיך את הקול שלו ככה שרק אני שומעת.

אני משתדלת להבא ליצור מרחק בנינו.
הכוונה שלי הייתה טובה, לגרום לו... להפסיק לכעוס.

כבר אין לי חשק לאכול גלידה אבל אני לא רוצה להיות לבד. ״אתה רוצה לטעום?״ אני מושיטה לו כפית עם גלידה מסטיק.

״לא. אני לא אוהב.״ הוא מתעסק עם הנייד שלו.

אני נאנחת בכעס כי לפעמים זה מתסכל כל כך לקבל דחיות. זה מערר את הביטחון המעצבן שהיה לי לפני זה.

הוא לוקח את הכפית ולוקח טעימה מהגלידה שלי, ואני... אלוהים אני כל כך שמחה. ״זה טעים?״ אני שואלת, מתרגשת שהוא עשה את זה.

״מתוק,״ הוא ממלמל בקרירות.

״מתוק,״ אני מחקה אותו. הגבה שלו מתרוממת בהפתעה, ואני שולחת לו מבט מעוצבן, ״אתה עד כדי כך שונא אותי?״

״אלוהים,״ הוא ממלמל. ״תסתמי כבר.״

אני בולעת את העלבון וכבר מאבדת את התאבון. ״בוא נלך.״ אני קמה על הרגליים.

העיניים שלו כועסות אבל הוא לא אומר לי כלום וגם כשאנחנו נכנסים לבניין ואני כל כך רוצה לחזור לבית, לחוות גיהנום והעיקר לא להסתכל לפאולו בעיניים. אני לא יכולה לסבול את עצמי כשהוא מסתכל עליי ככה.

הגוף שלי מתגרד מהצורך להוכיח לו שאני לא צריכה אותו, אבל לעזאזל... אני כן צריכה אותו. אני צריכה את החיוך שלו, את הציניות והתגרות, את הקירבה שלו, המגע שלו. אני ממש מתגעגעת אליו.

כשאנחנו נכנסים לבית הדבר הראשון שאני רוצה זה להסתגר בחדר ולבכות, אבל אני לא עושה את זה. אני לא בוכה. לא עכשיו ולא אף פעם.

אני פשוט... אני.
אני שורדת.