המלחמה שלנו

27

כעבור חודש וחצי
פאולו רוסו
אנחנו נשבעים אמונים, ואני לא מצליח להוריד את העיניים ממנה. היא יפהפייה. הבטן שלי מתהפכת כשהיא בין ידיי.

עיניה מתמלאות בדמעות כשאני מנשק אותה ואני יודע שזה לא דמעות של אושר, אלא דמעות של כעס.

היא כועסת שהעמדתי אותה במצב הזה ולא ככה קיוויתי שהחתונה תיקרה. חשבתי שהיא תסלח, שהיא תוכל להתגבר על מה שהיה, אבל היא רק שונאת אותי מיום ליום.

כשאנחנו לבד היא מורידה מעליה את השמלה, נשארת רק בתחתונים לבנים מתחרה, שלא מסתירים שום דבר מעיניי.

אני בולע כל קימור וקימור בגופה, מתקשח עם כל מבט על עורה.

״מייה,״ אני נעמד על רגליי, ומבט אחד בעיניה גורם לי להירתע. היא נגעלת ממני? ממני? ״מייה.״ קולי חד יותר. ״בואי אליי, בבקשה.״

היא לא מתקרבת, אז אני מתקרב אבל אז היא מתכווצת כאילו מפחדת ממני.

״את יודעת שלא אפגע בך, נכון?״

״אני רק יודעת שאני לא יכולה להסתכל לך בעיניים.״ היא מתרחקת. ״ושלא אתן לך לגעת בי- בחיים.״

כל מילה שלה מעצבנת אותי יותר.

אני נאחז בשיערה בעדינות, גורם לראשה להתרומם ולהביט בי. אני ממש יכול להרגיש את הפטמות שלה מתכחכחות במכופתרת המזדיינת. ״את תיתני לי, מייה. ועוד איך,״ אני מלטף באגודל את השפה שלה. ״ואת יודעת למה?״

היא מכווצת את גבותייה בכעס. ״כי אתה גבר?״ קולה מלא נימה של סרקזם וטינה.

״כי את שלי.״ אני מטיח את שפתיי על שפתייה, היא מתנגדת למשך שנייה אחת, ולמרות שאני לא רוצה לוותר, אני גם לא רוצה להכריח את עצמי עליה, אז אני מתרחק, אבל אני רוצה את הניצוץ בעיניה. ״ואת ישנה במיטה שלי.״

״לא אני לא.״

״אין לי בעיה לאזוק אותך.״ אני מזהיר.

היא נאנחת בכעס ובועטת בי ברגל, ״אמרתי לך שאני שונאת אותך?״

אני בוחן את גופה, משתהה על הפטמות העומדות שלה. ״אם תגידי שוב, אני אכאיב לך.״ ואני חוזר להביט בעיניה היפות. זוג קריסטלים מלאי רגשות, שכרגע מרכזם זה רגש הכעס.

״יותר ממה שהכאבת?״

הו, פאק.

אני מצמצם את עיניי כשאני מביט בה והיא נשכבת מתחת לשמיכה. ״לא אכנס להריון. לא ממך לפחות,״

״מייה...״

״לך תזדיין. אני עדיין לא מחבבת אותך.״

״מה אמרתי לך?״

״לא להגיד שאני שונאת אותך?״

״אז מה אמרת?״ אני מתקדם אליה, היא מהדקת את השמיכה על גופה בפחד ובכעס.

״שאני עדיין לא מחבבת, לא אמרתי שונאת.״

ממש חכמולוגית.... ״את מנסה להתחכם?״ אני מעביר את אצבעותי על שיערה.

ניצוץ של היסוס חולף על עיניה, ״מה אתה מנסה לעשות?״ קולה מבולבל. ״אל תיגע בי.״

״למקרה שלא הבנת, מייה. את שלי ואת תהיי שלי עד שאפסיק לנשום, וגם אחרי כשאמות לא אתן לאף אחד אחר לגעת בך.״

״אתה לא תדע- אתה תמות.״ היא שוב מתחכמת.

״לא אמות לפנייך לעולם.״

״תהרוג אותי ואז?״

״אחכה שתמותי ואז אמות אחרייך.״ אני מבטיח.

״אם ככה אני אמות מחר,״ היא מתגרה בי?

אני נוהם, ״את לא תמותי בעשרות השנים הקרובות, מלה-דוקטה. לא עכשיו ולא אף פעם.״

״אני לא ערפד.״

״נכון. את מייה שלי.״ אני נושק למצח שלה בקלילות. ״עכשיו לכי לישון, חכמולוגית.״ אני מוציא את הקופסאת סיגריות כשאני יוצא למרפסת.

מה אעשה איתה?