המלחמה שלנו

50

פאולו רוסו
אני עצבני מכמות התסכול שאני חש בבוקר.

למה היא לא...? לידי?
ולמה אני לא זוכר כלום?

אחרי שאני מתקלח אני מרגיש עצבני אפילו יותר וכשאני יורד להכין את הקפה שלי אני רואה אותה במטבח. ״מתי התעוררת?״ אני ממלמל כשאני מתחיל להכין את הקפה.

״לא התעוררתי.״

״סליחה?״ אני זורק לה מבט מבולבל.

״לא הלכתי לישון.״

״למה?״

״פאולו,״ היא קמה על הרגליים. ״אני לא רוצה לגור איתך, זה לא עושה לי טוב.״ אני מתעלם ממה שהיא אומרת. ״בבקשה תנסה להבין אותי,״ היא נוגעת לי ביד וזה שולח צמרמורת מהירה לגבי. ״בבקשה פאולו, בבקשה,״ אני חושב שהיא מתחילה לבכות.

״מייה, תפסיקי. את לא יכולה לגור עם המשפחה הדפוקה שלך,״

״ואיתך כן?״ היא מתרחקת בידיים רועדות, מתייפחת. ״אני מעדיפה אותם. אני מעדיפה לגור איתם.״

זה מעצבן אותי. ״חבל שאת לא מחליטה.״

״זה נחשב חטיפה!״ היא ממהרת להגיד.

״זה לא נחשב חטיפה אם את אישתי.״ אני אומר בשעמום, מערבב את הקפה.

״פאולו, בבקשה, אני אעשה הכול. מבטיחה. רק... רק תן לי לחזור הביתה.״

״מה יש לך לעשות בבית?״ אני מגלגל עיניים.

״אני לא אלך לחדר כושר, ואני לא אבוא לאירועים. אני רק רוצה את החדר שלי.״

מה הבעיה שלה?

״מייה.״

״אני אעשה הכול. אני אתנהג יפה.״ היא מבקשת בבכי.

אלוהים....
זה מעצבן אותי.

אני לא רוצה שהיא תתחנן אליי.

עד כדי כך קשה לה לחיות איתי?

אני לוגם מהקפה. ״מה אכלת?״

״פאולו,״ היא רוקעת ברגליים. ״בבקשה,״

״מה.אכלת.״

״אני אוכל עכשיו,״ היא מגמגמת. ״אתה יכול..?״

״יכול מה?״ אני לוגם מהקפה ומתעלם מהחום שלו בנהמה.

״לשחרר אותי? אני... אני רק צריכה את החדר שלי. קשה לי פה.״

״תאכלי ונראה,״

אני מחכה שהיא תסיים לאכול והיא הולכת אחרי לכל מקום, כמו דבק. ״הבטחת לי, פאולו,״ היא ממלמלת כשהיא נכנסת אחרי למשרד.

אני מתיישב על הכיסא ופותח את המחשב הנייד. ״עוד לא החלטתי.״

״פאולו...״

״מייה...״ אני מחזיר לה באותו הטון.

היא נוהמת. ״אני אציק לך עד שתרצה להעיף אותי.״ היא מתעקשת, אני משתדל מאוד לא לחייך. אני אוהבת את הלוחמנית, את מיה העקשנית, זה מזכיר לי שהיא לעולם לא נשברת, שהיא בסדר.

ואז היא עושה משהו שמפתיע אותי. היא יושבת עליי.

״משעמם לך?״ אני שומר על קולי רגוע למרות שהריח שלה מבלבל אותי, העיניים שלה מטריפות אותי, והלב שלי דופק כמו בן זונה אכזרי.

״כן. אני אקום בתנאי אחד-״

״תמשיכי לשבת.״ אני קוטע אותה בטון משועמם. אני עובד והיא לא זזה במשך כל הזמן. הפעמון בדלת מצלצל והיא עדיין לא קמה. ״את יכולה ללכת לראות מי זה?״ אני שואל.

״לא.״

אני נוהם בתגובה. ״מייה. קומי לראות.״

״לא.״

אני נועץ את עיניי בעיניה והיא עושה אותו הדבר. ״את מעצבנת,״

היא מחייכת, טופחת על הלחי שלי בעדינות, ״אתה מוזמן לתת לי ללכת.״

ממש.
רק רגע.

אני נושם עמוק, מחליט להעביר את אצבעותיי בנקודה הרגישה בצוואר שלה, היא מצמררת. ״מייה,״ אני מנמיך את קולי. ״את יודעת שאני לא מסכים לך לגעת בי,״

״אני יושבת עלייך.״ היא מזכירה לי.

״נכון. אבל את יודעת מה את עושה?״

״מעצבנת אותך?״ היא מרימה גבה בשאלה.

״בינגו.״ אני מושך בזהירות בשיערה גורם לראשה להתרומם אליי עוד קצת. ״את באמת רוצה ללכת?״ אני מצמיד את השפתיים שלי קרוב ללסת שלה.

היד שלה רועדת, ״פאולו, תעזוב אותי,״

״אז תפסיקי לאחוז בי.״

״אני לא יכולה,״ עכשיו הקול שלה רועד.

אני משחרר את שיערה ועיניה מתמלאות בדמעות. ״אני שונאת אותך.״ קולה רועד.

״בסדר.״

היא קמה מעליי, מתנשפת כאילו נישקתי אותה. ״אני שונאת אותך.״

״שמח שזה הדדי,״

היא נאנחת בהקלה ויוצאת מהחדר.

מייה רוסו
אומרים שמחשבות אובדניות הן מחשבות אנוכיות, כי זה לא מתחשב באף אחד שאוהב אותך מסביב.

אחי רוצה במותי כמו שאבא שלי רוצה.
אמא שלי מתחרפנת.
ופאולו...

אלוהים. חיכיתי לזה כל כך הרבה זמן.

פאולו שונא אותי. הפעם באמת.

אני נשכבת במיטה, עוצמת את העיניים, ובטוחה שאחרי השינה הזאת אני כבר אמצא רעיון טוב יותר.

•••••••

הלב שלי עושה בומים מטורפים.
נמחקו לי הפרקים האחרונים ואני משנה את הסוף והכיוון דווקא ממש טוב🙃❤️