פאולו רוסו
ידעתי שמייה תשנא את הרעיון הזה. ידעתי.
ראיתי את זה על העיניים שלה כשאזקתי יד אחת לכיסא במטוס הפרטי שלי. התוכנית פעלה לטובתה לשמור עליה מוגנת, להרחיק אותה מכל הבלגן של הרוסים.
״פאולו?״ קולה היה מופתע, מבולבל, מהוסס. ״למה..?״
״אני הולך, ואני אחזור.. כשהכול ירגע, בסדר?״ ליטפתי את הלחי שלה בעדינות. ״פשוט תהיי ילדה טובה. אני לא רוצה שהם יגיעו אלייך.״
״אני אתנהג יפה אם תישאר איתי,״ היא נראתה פגועה. ״אתה לא יכול להרחיק אותי.״
המבט בעיניה כמעט שבר את התוכנית המזויינת.
נשמתי עמוק, דוחף סיגריה בין שפתיי, מסתובב והולך מבלי להסתכל לאחור. גם כשהיא בכתה, גם כשהיא צעקה לי ואמרה שלא תסלח לי שאני משאיר אותה לבד.
היא לא הבינה שזה היה זמני ושזה לטובתה?
הצמדתי אליה את החייל שהכי סמכתי עליו כשזה נגע במייה, טומיטו. הוא היה הומו בסתר, מה שעשה לי חיים קלים מהידיעה שהוא לא יהיה מעוניין בנסיכה המטורפת שלי.
הפעלתי את המצלמה במסוק וראיתי אותה בוכה. היא צעקה על טומיטו שניסה להרגיע אותה.
ואז היא נרדמה כשכבר נגמרו לה הדמעות.
היא תהיה חייבת לסלוח לי, ויהיה אסור לה להאמין למה שיופיע ברכילות. אסור.
כי היא חייבת לדעת שהיא הבחורה היחידה שבאמת מעניינת אותי ושכל מה שאני רוצה זה שהיא תהיה שלמה, בריאה. מוגנת.
מייה רוסו
אני בוכה כי הוא עוזב אותי כמו כולם. זהו הוא החליט שנמאס לו והוא פשוט... זורק אותי עם תירוץ כזה עלוב?
לא ידעתי על מי הוא דיבר עם התירוץ הפתטי הזה, אבל ידעתי שבאותו רגע בכיתי על האובדן שלו, על זה שהאהבה צריכה להתחלף בשנאה.
שנאתי לבכות.
שנאתי את זה.
זה לא הפך אותי ליותר חזקה, זה לא הוריד לי אבן מהלב. זה עשה אותי חלשה. פתטית.
אלוהים. אדירים.
למה כל מי שאני מכניסה ללב בסוף דוקר אותו?
בכיתי עוד עד שהדמעות נגמרו ונהפכתי לחלשה כל כך עד שנרדמתי, אוגרת כוחות חדשים לאני החדשה.
YOU ARE READING
המלחמה שלנו
Romanceיש לו כל מה שאני רוצה. אני שונאת אותו, מקנאה בו. ובסוף כמו טיפשה מתאהבת בו. כמו שהתאהבתי בחיים שלו. אני אוהבת ושונאת אותו. אני נלחמת איתו.
