פאולו רוסו
היא אוכלת ולא מסתכלת עליי, רק בוהה בנקודה מסוימת. אני מרגיש את הגלגלים בראש שלה רצים ואני יודע שהמחשבות שלה לפעמים עוברות כל גבול והיא נעשית עייפה מהם.
״תסיימי את כל הצלחת, מייה.״ קולי קר.
״אני שבעה,״
״הכול. תשבי ותסיימי הכול.״ אני מתעלם ממה שהיא אומרת.
היא גם מתעלמת ממני ומפנה אחריה את הצלחת. אני נוהם בתגובה, והיא הולכת. כשאני נכנס לחדר אחרי כמה דקות אני שומע את המים עובדים במקלחת.
כשהמים מפסיקים לעבוד כמה שניות אחרי זה הדלת נפתחת, ואני לא מצליח להתנהג רגיל. כשהמגבת נופלת מגופה אני נוהם, מנסה לא לקום אליה. היא לבושה בסט שחור מתחרה.
היא מסתובבת ונבהלת לגלות אותי. ״חשבתי שאתה-״ היא מסמיקה כאילו נבוכה שאני רואה אותה ככה. זה מכעיס אותי שהיא ממהרת לקחת את המגבת מהרצפה בשביל להתכסות.
״תורידי את המגבת.״ אני מתעצבן.
״מ-מה?״ היא ממלמלת.
״תורידי את המגבת.״
היא מהססת, חוטפת בגד מהארון וממהרת להיכנס לחדר ארונות. אני רותח מכעס, וכשהיא יוצאת אני מתפוצץ וקם מהמיטה לפני שזה יהיה מכוער.
אני שותה עד שהכעס שלי נעלם, עד שאני נעשה עייף.
וזו כנראה טעות להיות שיכור ליד מייה.
כי כשאני חוזר למיטה אני ישר נוגע בה, ״מייה,״ אני ממלמל, מכניס את היד מתחת לחולצה שלה, נהנה מחום הגוף שלה.
״אתה שיכור.״ היא נאנחת בהקלה. כשהיא מסתובבת אני רואה דמעות בעיניים שלה. ״אם הייתי נותנת לך לירות בי שנהיה שווים? היית? אז היית לא כועס?״
למה היא מדברת שטויות?
״כן,״ אני ממלמל. ״רוצה שאני אירה בך?״ אני מגחך כי זה מגוחך. לא אפגע ככה במייה.
״כן. אני לא רוצה לאבד אותך, ואני לא רוצה לחזור לבית, ואני לא רוצה... שתסתכל עליי ככה.״
״את לא רוצה לחזור לבית בגלל הריב של אבא שלך?״ אני קובר את אפי בצווארה, מתמכר לריח שלה מחדש.
״הוא מכאיב לי. הוא ממש מכאיב לי, פאולו,״ קולה נשבר.
״הוא אומר.. משהו שפוגע בך?״ אני מנשק בעדינות את הצוואר שלה וגורם לה לעור ברווז בקלות.
״בבקשה תעשה את זה, בבקשה..״ היא נאנחת, ״פאולו, אני- זה כואב- כואב לי. אתה מבין?״ היא לא מובנת בכלל.
״לעשות?״ אני מבולבל. ״את מה?״
אני מתחיל להיות עייף ואני מרגיש כאילו מישהו קודח לי בראש.
אני נאחז בעורף שלה ומביט בעיניים היפות שלה, שואב אליי את כולה.
יפהפייה.
הכאב בעיניים שלה מכאיב לי.
היא סובלת כמו שאני סובל, ולעזאזל, זה לא מוצא חן בעיניי.
״אני אנשק אותך עכשיו כי כשאקום לא אזכור שום דבר.״ אני אומר לעצמי כדי להזכיר לעצמי שאסור לסמוך עליה עכשיו. לא עכשיו.
היא מיבבת, ״לא תזכור?״
״שתיתי הרבה, מייה,״ אני מלטף את שפתייה באגודלי.
״כמה הרבה? אתה לא תזכור מה שאגיד לך?״
״אין סיכוי, מותק. לא אזכור שכעסתי עלייך פחות.״ אני מחייך בציניות.
״אבא שלי לא מסכים לי לצאת מהחדר, הוא מרביץ לי. זה לא טייט, זה הוא. הוא מתעלל בי.״
המוח שלי קודח.
אני די בטוח שהיא לא אמרה את המילים האלה.
המוח שלי מסרב להאמין.
אני מצמיד את השפתיים שלי לשלה.
לעזאזל, כמעט שכחתי מה הטעם שלהן.
אני מרגיש את הדמעות בלחיים שלה ואני מתנתק.
למה הראש שלי כואב כל כך? מה שתיתי כבר?
היא מנידה בראשה כלא מאמינה, כאילו איכזבתי אותה, ואז היא יוצאת.
לאן מייה הולכת?
אני עייף בשביל לדבר.
ואני ישן כמו שלא ישנתי בחיים.
וואו.
YOU ARE READING
המלחמה שלנו
Romanceיש לו כל מה שאני רוצה. אני שונאת אותו, מקנאה בו. ובסוף כמו טיפשה מתאהבת בו. כמו שהתאהבתי בחיים שלו. אני אוהבת ושונאת אותו. אני נלחמת איתו.
