״שבי״ הוא פוקד עליי ברגע שכף רגלי נכנסה למשרדו
הנשימות שלי חזקות ואני מצטערת שלא לבשתי עוד שכבה של חולצה , הוא ממש מקפיא את המשרד.
״ טוב אין לי הרבה זמן ולא בא לי למרוח את עצמי פה עד מאוחר״ הוא אומר בתקיפות וסמכותיות
״ לענייננו - לא אקבל על הדעת שוב דיבור מהסוג הזה כלפיי לעולם , אלוהים יודע למה אני כזה סלחן איתך אבל לא תהיה פעם שנייה ״ הוא מזהיר ובקול עמוק וטון הדיבור שלו נהיה תקיף יותר
אני ממש מתחילה לרעוד מקור ולחבק את עצמי בין ידיי
הוא כמובן הבחין בזה כמו בכל דבר והעינים שלו על גופי הרועד.
והוא קם לכבות את המזגן
הייתי מופתעת מהצעד הזה
״החלטתי שאת תעזרי לי במקום שאפטר אותך״
אני נלחצת מעט , הוא צריך אותי? אני לא רגילה שאנשים צריכים את עזרתי , בדרך כלל זה לרעתי.
״כן מר אורסלו איך אוכל לעזור לך״ אני שואלת
״ יופי של שאלה שירה״ הוא מגלגל את שמי על שפתיו בצורה כזו יפה , מעניין איך הוא יודע עברית , כי היא באמת מצויינת , אולי הוא באמצ יהודי כמו השמועות
״ יש לי עכשיו עסקה ענקית על פרוייקט שעבדתי עליו קשה מאוד ״
אני לא מבינה אז למה הוא צריך אותי? אני בסך הכל עובדת קטנה באגף החשבונות.
״ו.. מר אורסלו איך אני קשורה לזה״ אני מצייצת כמעט בלחישה
הוא לפתע קם ומתחיל להסתובב בחדר
״ או.. חיכיתי שתשאלי את זה שירה המתוקה בדיוק ברגע הזה את נכנסת למשוואה , תראי המון זמן חיפשתי מישהי שתעשה את זה בשבילי אבל אף אחת לא התאימה , ונראה לי שאת בול בשביל התפקיד״ הוא ממשיך בלי להגיע לפואנטה ואני רק חודשת וחוששת יותר איזו סיבה יש לו לרצות דווקא אותי למשימה הזאת שלו ?!
הוא נעמד מאחוריי והריח שלו מתגנב לאפי
״מה המשימה? למה דווקא אני?״ חדשותי מתגברות אני מרגישה את הנשימות שלו על הצוואר שלי
הוא מתקופף כך שאפיו נוגע בעורף שלי ואני עוצמת את עיני בחוזקה
זה לגמריי סוג של עינוי
הנשימות שלו חזקות ומורגשות על צווארי בעוד שהנשימה שלי עצרה מלאכת
״כי את לוחמת קטנה, בחנתי את זה בכך שהעזת לדבר עליי ככה למרות שאת לא מכירה אותי , לא את החוזק שלי ולא את התגובות שלי ובכל זאת הרשת לעצמך לדבר אליי כמו שהרבה לפנייך ואחרייך לא העיזו, ולגביי מה תפקידך נדבר על זה מחר אני חייב לזוז פעם הבאה אל תאחרי״
הוא קרא לי הרגע לוחמת קטנה? זה אמור להיות שם חיבה ? אני לא מעכלת את הדברים אבל הוא לא מפסיק להפתיע כשהוא מזיז פיסת שיער אל מאחורי אוזניי ומתרומם
האוויר שהיה כלוא בתוכי יוצא ממני במהירות
אך גם חום גופו שהקרין עליי נעלם כלא היה
״קומי אני צריך לזוז״ הוא אומר ואני שמה לב שנשארתי לשבת ונכנסתי לחלומות והמחשבות בראש שלי
אני קמה במהרה ונזכרת מה עוד רציתי לעשות
״מר אורסלו רציתי להחזיר את הטלפון שהבאת לי״ אני פונה אליו
״למה הוא לא מוצא חן בעינייך?״ הוא שואל
״לא...זאת אומרת כן אבל אני לא יכולה לקחת ממך את זה ועוד מבלי לשלם ״
הוא מגחך ״ לשלם? תגידי תודה ותשתקי״
העצבים בוערים בוורידי
״ אני לא אגיד תודה ואשתוק . אני לא רוצה את הטלפון שלך. אני אקנה לעצמי בכסף שלי אחד אני לא צריכה טובות מאף אחד , גם לא ממך״ אני שוב עושה את אותה הטעות ומתפרצת עליו , אבל אני באיזשהו מקום דווקא שמחה על אמירותיי אני לגמרי יכולה לקנות לעצמי אני לא מקבצת נדבות מאף אחד!
בעיקר לא ממנו.
הוא כלכך עצבני העינים שלו רותחות מזעם והלסת שלו מתהדקת בגבריות לא עוברת חצי דקה ואני מוצמדת לקיר שידו סגורה על צווארי ומקשה עליי לנשום
״פעם אחרונה שאת מדברת עליי ככה זה ברור״
אני מהנהנת בקושי
״שאלתי אם זה ברור!״ הוא שואל בצעקה גברית חזקה ומשחרר את היד מגרוני
אני משתעלת בחוזקה וראייתי מחלישה ואני מתנדנדת מעט ״כ..ן אא..דוני מר אורסלו סליחה״ אני משתעלת ומשתדלת להחזיר את נשימתי ולהירגע ושזה מצליח לאט לאט אני שומעת דלת נפתחת ונטרקת ואני מבינה שהוא כבר לא כאן
איך אני תמיד עושה בעיות
הטלפון עוד אצלי ולא נראה לי שאוכל באמת להחזיר אותו זה יפגע לו באגו ואני חייבת את העבודה הזאת.
הדרך הביתה הרגישה כמו חצי דקה בגלל המחשבות שנמצאות בראשי
איך אני יכולה לעזור לבחור כמוהו? למה דווקא אני?
יש אלפי נשים שהיו עושות את זה בשבילו במקומי.
אני נכנסת למיטה במחשבה שאקום בבוקר ליום חדש,
אך בליבי אני יודעת שהדברים לא יחזרו להיות כקדמותם
אני חוששת ,סקרנית ומתעניינת
מה מר אורסלו יביא עליי
הוא מעניין אותי לא אשקר אך כבר לא במובן הטוב והמושך ...
הוא מפחיד אותי עד לשד עצמותיי וכשהוא ליידי כל גופי נדרך בסכנה .
אבל יש לי אלפי שאלות לא פתורות עליו
הראשונה והחשובה ביותר זה איך הוא יודע ככה עברית
אפילו את המבטא הישראלי הוא רכש
וכן חיפשתי בכל מקום אפשרי , כשהייתי באוטובוס וכשהגעתי לדירה ואין אין שום ציון על מקורות המשפחה שלו .
רשום שנולד באיטליה ושם קורות חייו המשפחתיים הידועים לכולם מסתיימים ומתחילות השמועות
״פאק.פאק.פאק״ אני קמה בבהלה אני לא מאמינה אני באמת רוצה שיפטרו אותי
השעה כבר שמונה ואני צריכה להיות במשרד עוד רבע שעה
״יואווו אני לא יכולה ככה יותר״ כן אין לי עדיין שעון מעורר כי אני ממש לא משתמשת ב״מתנות״ מהסוג שקיבלתי
אני ממהרת להתארגן ותוך עשרים דקות יוצאת לעבודה מקווה שלא ישימו לב לאיחור הקטן שלי
״נווווו... אוףףףף אני לא מאמינה אלוהים אתה נגדי היום״ אני מתעצבנת שהאוטובוס השני היום חולף על פניי
והאיחור שלי הוא בכלל לא קטן יותר
״הנה האוטובוס השלישי אני חייבת לעלות״
הוא באמת עצר ״סופסוף״ אני נושמת ומסתכלת בשעון
זה כלכך הולך לרדת מהמשכורת שלי האיחור הזה
חמישים דקות כולל נסיעה שווה שעה וקצת שאני מאחרת כבר
למה אני כזאת לא אחראית נו באמת?!
״סליחה סליחה סליחה לא התכוונתי לאחר״ אני נכנסת במהירות למשרד
אבל הוא שקט מאיי פעם
ועשרות החדרים שקטים
״מה יכול לביות שהתבלבלתי והיום ראשון?״ אני בודקת בלוח השנה שתלויי על אחד הקירות
״לא היום רביעי איפה כולם?!״
אני ממשיכה לחפש ורואה שלט על אחת הדלתות
שהיום הוא יום בחינות הפתע שעושים לאגף
אני לא מאמינה שקיים יום כזה בכלל בשביל מה?!
המעלית נפתחת לפתע יוצאים עשרה אנשים
ככה לפחות שמונה פעמיים עד שמירי וגרנדה עולות
״איפה היית??״ מירי קופצת עליי מבוהלת
״לא ענית לטלפון״ היא ממשיכה
״כן אני לא התעוררתי בבוקר סליחהה״
״זה בסדר ביתי העיקר שאת פה , הייתה לנו עכשיו שיחת צוות בקומת הכנסים ובאים היום לבחון אותנו בהפתעה לראות איך אנחנו עובדים ומתפעלים את ״המערכת״ של החשבונות ו...עושים ניפויי כוח אדם ״ לקראת הסוף היא נשמעת מעט לחוצה אך מרגיעה את עצמה בכמה נשימות הרי היא עובדת פה שנים.
״הפסדתי משהו חשוב בשיחה?״ אני שואלת
״לא משהו קריטי יותר ממה שגרנדה סיפרה לך״ מירי עונה
״טוב בנות יש לנו הרבה עבודה כדאי שנתחיל במלאכה״ ושוב גרנדה מעט לחוצה ולנו אין מה לעשות חוץ
מלהקשיב ולעשות כדבריה.
xoxo
יאאא בנות מתחילות להיחשף לסיפור
מקווה שאתן אוהבות אשמח שתתצביעו ושתשתפו אותי בתגובות על מה דעתייכן ואם יד פה גם בנים אז דעתכם
:)
YOU ARE READING
Painful road
רומנטיקה״אני שונאת אותך״ ״אני אוהב אותך״ ״אתה מפחיד אותי״ שירה לא מכירה את העולם שלו את העושר והבדידות החיים שלה קשים והלב שלה רחב מייקל שונא להרגיש והמילים שלו כמו סכינים הוא קשוח ואכזרי ולא יודע שובע #מכיל תוכן מיני
