Painful road

28 - הציל אותי

אני בחוץ
נושמת לראשונה מזה עשרים וארבע שעות אוויר נקי, לא מצחין מזיעה ועובש.
בעינים דומעות וגוף כואב וחלש אני מתקדמת ויוצאת מהתחנה הנוראית.
מהמקום שישאיר לי סיוטים וחרדות בנפש לעוד הרבה מאוד זמן.
מייקל הציל אותי
ידעתי שהוא יעזור, אני לא יודעת מה יש בנינו אבל אני אודה לו כל חיי.

מה אני עושה עכשיו? איך אני מגיעה הביתה? אני בכלל לא יודעת איפה המזוודה והדברים שלי שהיו בה.
זרקו אותי מהתחנה רק עם הדרכון, הטלפון והכסף שלי.
אמרו לי שישלחו את כל השאר לדירה ושזה לא נמצא פה אלא בארכיון של המשטרה .

בזמן שאני מנסה לחשוב מה לעשות רכב גיפ׳ שחור וגדול מסוג מרצדס נוסע לכיווני , צופר לי ואני נבהלת.
החלון יורד ומייקל נוהג ברכב.
הקלה הציפה את חזיי וליבי הרועד כרגע מכל רחש קטן
ואנשים.
״תכנסי מלאכית אקח אותך הביתה״ הוא אומר בקולו הסמכותי.
אני לא יודעת אם אני מסוגלת להגיב ולדבר בכלל.
אני מרגישה מנותקת מכל הסיטואציה
הדלת נסגרת אחריי ואנחנו מתחילים בנסיעה
הריח שלו אופף את כל המכונית היוקרתית נכנס לאפי מרגיע אותי מעט. התגעגעתי לריח הזה.
מייקל נוסע מהר כלכך ואם לא הייתי שרויה במצב המוזר שחל על גופי כרגע הייתי מפוחדת כלכך.
אני משערת שזו טראומה כלכך פחדתי .
אבל כלום אני מרגישה כבויה , כאילו כל גופי ויכולת הדיבור שלי במצב של קיפאון.
אני שומעת את מייקל מהצד מנסה לדבר איתי ואני מנסה להגיב לו ולא מצליחה כאילו הגוף בוגד בי.
כשאני ממשיכה לא לענות לדבריו הוא עוצר בצומת קטנה ומסובב את פניי לכיוונו בעזרת ידיו הגדולה והמחוספסת.
עיניו היפות בוחנות את פניי בזעזוע הוא מביט ובוחן כל פרט קטן, כל פצע ושריטה מהגדולה לקטנה ביותר.
הוא לא שם לב לזה מקודם לפרצוף מהכוער והפצוע שלי מכיוון שהיה חושך בחוץ כשהציע לקחת אותי .
הוא מלטף את פני בעדינות אך מנגד נראה כלכך עצבני וחסר סבלנות .
הוא עובר לאט לאט אם האצבע על הנפיחות מתחת העין הימנית, השריטות והפנס הכחול שקיבלתי.
הוא לא יודע שהפנים זה החלק הכי פחות כואב בגוף שלי כרגע .
״מה הם עשו לך״ הוא נשמע דואג וכועס כאחד וקולו נשמע כנהמה.
ואני... אני לא מצליחה להגיב טראומה קיפאון או מה שזה לא יהיה זה מפחיד אותי.
״שירה תדברי איתי בבקשה״ קולו עדיין קשוח אבל עיניו מתחננות שאוציא מילה מפי.
אני מנסה, אני באמת מנסה אבל אני מרגישה כאילו יש מחסום על פי שמונע ממני.
״הם ישלמו על זה! כולם אני מבטיח״ הוא נשמע רציני כלכך.
הוא מתוסכל שאני ממשיכה לא להגיב ״שירה אני לא אלחץ עליך לדבר אבל אני אצטרך שתספרי לי מה קרה.״

״נגמרו השבע דקות תנתקי את הטלפון המזויין״ השוטר צורח עליי.
״אני צריכה לנתק״ אני מייד מנתקת כדיי לא להסתבך עם השוטר הנורא.
הוא מתקרב אליי ואוזק את ידיי מאחורי גבי.
אני מרגישה אותי נצמד אלי יותר ויותר .
״תתרחק בבקשה״ הדמעות זולגות מעיני
״אני אוהב שאתן כנועות״ הוא חופן את שדי הימני ומלכלך את גופי בידיו המטונפות.
״אני לא אעשה לך כלום בחדר הזה הכל כאן מצלמות אבל...״ הקול שלו זומם ואני כלכך מפחדת הנשימה שלי מאיצה ואני מתחילה לרעוד מפחד.
בבקשה שלא יגע בי
הוא מושך את ידיי האזוקות ואנחנו לא חוזרים לאיזור התאים הוא לוקח אותי לאגפים שאני חא אמורה להיות בהם.
אנחנו עוברים לייד משרדי השוטרים .
הוא נעצר לפניי דלת ואנחנו נכנסים למשרד שם מחכים שני שוטרים שאני לא מכירה
״הבאתי אותה״ השוטר מפליק לישבני
הוא מסרסר בי הרגע מגיע לו להיות בכלא יותר מרוב האנשים שנמצאים כרגע בתא במעצר למטה.
הם רוצים לאנוס אותי בפאקינג תחנת משטרה.
״היא כולה לרשותכם״ הוא אומר
אני בוכה ומתחננת שלא יגעו בי ״בבקשה לא עשיתי כלום אל תגעו בי״ אני מתחננת כולי .
איך זה הגיוני שקיימים שוטרים כאלו נוראיים.
הפחד שזה עומד לקרות שוב תוקף אותי אני עוברת את זה שוב .
הדמעות והרעידות של גופי רק מתחזקות
אך החיוכים הנוראיים שעל פניהם רק גדלים ומראים שלא אכפת להם ממני, הם רק רוצים מין. את הגוף שלי.
״אני מתחננת בבקשה״ קולי שבור ומרוסק , חשבתי שמייקל יציל אותי...
השלישיה מתחילה להפשיט אותי מבגדי , אני קפואה למצב ולא מצליחה להגיב. אני שונאת את עצמי ואת החיים האלה.
״נעשה את זה בתורות או כולם ביחד?״ שואל השוטר הנתעב.
״ביחד אחרת איפה הכיף״ הם צוחקים ביחד
הם חולי נפש הם לא שוטרים מגיע להם שיסרסו אותם בכאב אני לא מאמינה שקיימים שוטרים כאלו . מסכנות הבנות האחרות שעברו את זה. אני לא מאמינה שאני הראשונה.
אני לא מצליחה להגיב כשאחד מהם קורע את תחתוני ודוחף את אצבעו לאיברי היבש , מוציא ומכניס בכוח את אצבעו.
השני מוריד את מכנסיו ומוציא זין שעומד דום על בחורה כנועה שבוכה את חייה וחסרת אונים ,כשידיה אזוקות מאחורי גבה .
הוא דוחף את הזין המגעיל שלו לפיי אני לא מצליחה לנשום כשהוא יוצא ונכנס באגרסיביות גונח בחוזקה. השוטר שהביא אותי לכאן עומד בצד עדיין
אני לא משמיעה ציוץ אלא רק דמעות שלא מפסיקות לרדת מעיני.
אני מחוללת . אני מגעילה ונוראית . אני צריכה למות.
השוטר הגועלי מקבל שיחת טלפון ונראה מבוהל פתאום
״כן...כן אדוני אני מביא אותה עכשיו....כן עכשיו היא סיימה לדבר איתו בטלפון... כן להתראות״ השוטר משקר ומנתק את השיחה.
״תעזבו אותה מהר היא יוצאת מכאן עוד עשרים דקות.. יש מישהו ששומר עליה מבחוץ״ הוא קורא בבהלה והם מתלבשים מהר ויוצאים כלא היו.
אני נשארת עם השוטר שאי אפשר אפילו לקרוא לו ככה אפילו . הוא מתקדם לעברי ומפוצץ לי את הגוף מכות כאילו שאני לא פצועה מספיק ״זה מה שמגיע למלשינים תיזהרי לספר למישהו״
לאחר מכות רצח הוא מלביש אותי ואנחנו יוצאים מהמשרדים
מייקל הציל אותי.

אני לא שמה לב ואנחנו כבר מחוץ לדירה שלי.
אני לא יודעת מה לעשות אני מפחדת להיות לבד.
אני מפחדת מכל מה שקרה.
ואני לא חושבת שאני מסוגלת להיות לבד כרגע . לא אחריי כל מה שקרה בשעה האחרונה .לא אחריי שמייקל הציל אותי מאונס וודאי בשניות האחרונות לפניי המעשה. זו כבר הפעם השנייה שהוא מציל אותי .
הוא המלאך שלי והשטן שלי.
אני חייבת למייקל אורסלו את חיי
אני מודה לו כלכך , אך אני לא מצליחה לספר לו ולהודות לו אני לא מצליחה לדבר ואני כלכך מנסה , זה כלכך מתסכל .
הוא מסתכל עליי כמה שניות ארוכות ועושה מה שלא ציפיתי שיעשה בחיים .
הוא מחבק אותי זה חיבוק מדהים ועדין כלכך- מה שלא ציפיתי שיגיע מצידו של מייקל בחיים.
״אני מצטער שעברת את זה, היית צריכת צריכה להגיד לי שאת מגיעה״ אני נרגעת מעט בידיו
אך אפילו החיבוק העדין והמדהים הזה שהופך לי את הבטן והלב כואב לי ואנחת כאב בוקעת מפי . זה הצליל היחיד שאני מצליחה להפיק מגרוני.
הוא מייד משחרר את בחיבוק בחשש ובוחן אותי בעיניו היפות , מבט חשדן מופיע על פניו כשלפתע מבט אפל וקר משתלט על פניו היפות , כאילו חיבר את פאזל במוחו.
״אנחנו יורדים עכשיו״ הןא דורש מכבה את האוטו משחרר את חגורתו יוצא וטורק את הדלת .
תוך שנייה הוא בצד שלי פותח לי את הדלת ומוציא אותי כאילו הייתי כלה מהאוטו הכאב מכה בכל גופי .
הוא נועל את האוטו ועולה לדירה שלי

כשאנחנו מגיעים הוא שואל איפה המפתח ואני מצביעה בקושי בעזרת ידי על העציץ.
הוא מוציא את המפתח מהמחבוא שהשארתי אותו לפניי הטיסה , והוא מכניס אותנו לדירתי הקטנה שנשארה אותו הדבר.
הוא משכיב אותי על המיטה בעדינות ונראה חושש ממה שעומד לגלות .
״אני יכול להוריד את הבגדים?״ הוא מתכוון לבגדיי ואני מהנהנת כי איני מצליחה לענות במילים.
הוא מקלף את הבגדים מגופי לאט לאט ובעדינות , כשרואה את מבט הכאוב שעל פניי
המבט שלו הופך להיות מפחיד ומסוכן בשנייה שעיניו נחות על גופי הפצוע והכאוב . בשנייה שמבחין בפצעים והכחולים שמעטרים את גופי הוא נועל את לסתו בזעם
לאחר כמה שניות נהמה מחרישת אוזניים יוצאת מפיו.

״מי עשה לך את זה שירה?! אני צריך לדעת עכשיו. מי העיז להשחיט את הגוף שלך ככה״ הוא צועק בעצבים לא כלפיי כלפיי השוטרים הנבזים שהעיזו לגעת בי.
כלפיי השוטר העבריין שהרים עליי את ידיו.
זה לא היה אחד העצורים זה הגיע מהשוטרים עצמם.
הוא ממשיך ומוריד את מכנסיי עד הסוף הוא בוחן שוב את גופי ומסתכל בפתאומיות על תחתוניי שמעט דם יוצא מהם ומבטו קופא באימה.
הוא הבין מה הוא רואה באותה השנייה.
זה נראה שהוא עומד להתפוצץ מזעם
״אני מבטיח שאדאג שכל מי שהעיז לגעת בך ישלם על זה מלאכית״ הוא מבטיח ומלטף את פניי בעדינות בזמן שהדמעות מתחילות לזלוג מעייני.

xoxo
סופסוף נגמר השבוע ואיתו הפרק של חמישי
פרק קשוח לפנינו בואו נראה לאן העלילה תמשיך
שבת שלום