Painful road

21 - פרפרים בבטן

הוא כאן.
הוא מתנשק איתי באמצע בית החולים
האם אני עושה טעות ? כן! אבל היא מרגישה כלכך טוב.
אין סיכוי שהוא טס בשבילי... מה קורה פה?!
שירה יש לו חברה מה את עושה?! התת מודע אומר לי ואני מייד מתנתקת מהנשיקה.
והוא עושה פרצוף מעוצבן ומעט נוקשה
״אי אפשר מר אורסלו יש לך בת זוג אני לא יכולה אני מצטערת״ אני אומרת בכנות
״תגידי לי מלאכית את טיפשה או שאת משחקת את עצמך״ הוא אומר במעט תוקפנות
למה הוא מדבר אליי ככה?
אני לא מבינה מה עשיתי
הוא ממשיך להסתכל לי בעינים ורואה שנעלבתי
״נוו מלאכית מה נראה לך שאני הייתי בא לבית חולים באמצע היום לכיף שלי?!״ הוא מנסה לרכך אותי ואני מחייכת חיוך קטן
״הגעתי לכאן לכמה פגישות עסקים ועברתי לראות מה איתך״ הוא מציין עם חצי חיוך זומם .
אני מרגישה את העינים של האנשים בבית חולים ואני חושבת ששמעתי כמה צילומי מצלמה , אך מנסה להתעלם.
״אותי?״ אני שואלת בחוסר הבנה, למה שהוא יחפש אותי?
״את משהו מיוחד , את גם טיפשה וגם יפה״ הוא אומר ואני מסמיקה כמו ילדה קטנה
״יפה לך האדום״ הוא צובט בעדינות את הלחי שלי ואני מייד מסתירה פניי בידיי
״אני לא טיפשה״ אני עושה פרצוף עצבני מזוייף
״בכלל לא״ הוא מסתכל עליי במבט מוזר
״באתי לראות שאת בסדר ואני הולך״ הוא לפתע מעט מרצין
״אני בדיוק הולכת הביתה קצת״ אני אומרת
״יש מי שיקח אותך?״ הוא שואל
״האמת שלא״ אני עונה
הוא עושה משהו שלא ציפיתי שיעשה .
הוא לוקח את ידי בידו ושנינו נכנסים למעלית , ״אני אקח אותך״ הוא קובע ואני מחייכת בטיפשות.
הראש אומר לא לסמוך עליו, הלב רוצה אותו.
ואני , אני באמצע בין הלב לראש צריכה לקבל את ההחלטות הגורליות.

אני נכנסת לג׳יפ השחור שלו ומתיישבת
הוא מתיישב בכיסא הנהג ואנחנו מתחילים בנסיעה
״לאיפה את צריכה?״ הוא שואל כשאנחנו מגיעים ליציאה של חניון בית החולים.
״האמת שאני לא מפה , וזה עשרים דקות נסיעה לכיוון הצפוני אז אתה יכול להוריד אותי גם בתחנת אוטובוס הקרובה״
הלסת שלו מתהדקת והוא נראה כועס
״אני אקח אותך לאן שאת צריכה״ הוא עונה במעט תוקפנות.
הוא כנראה ממש לא רגיל שמסרבים לבקשותיו , אבל איני מכירה אותו ואת ההתנהגות שלו ולא רוצה להיות מושפלת ומעדיפה להסתדר לבד.
אני נותנת לו את הכתובת והנסיעה עוברת בשקט.
במהלך כל הנסיעה המבטים שלנו נדדו אחד לשנייה.
פרפרים רבים מתעופפים בבטני רק מהמבט בעינים שנועץ בי ,והריח הגברי והחלומי שלו.

אנחנו נכנסים לשכונה של הבית שלי.
שכונה ישנה ורעועה עם בניינים קטנים ולא משופצים .
אני ואבא גרים בבית קטן מאוד וישן עוד יותר.
תמיד ניסיתי לשפץ אותו ולהוסיף לו חיים, מה שהפך אותו לבית הקטן והחמוד שלנו.
אני מקווה להיכנס לשם ושארגיש שוב בבית , לא הייתי פה מאז שהגעתי לארץ, לא הייתי מסוגלת לחשוב להגיע לפה שאבא במצב לא טוב.
הגעתי עם התיק גב שהבאתי והכנסתי כמה שיותר בגדים שהצלחתי לדחוס ,והשארתי את כל שאר בגדיי בניו יורק .
בזמן שהמחשבות בראשי לא נחות מייקל מניח את היד שלו על הירך שלי ומתופף עם אצבעותיו פעמיים,
מה שמעורר אותי בכל המובנים.
הוא רק נוגע בי וכל גופי מתמסר אליו, הנשימה שלי נעתקת וכל גופי ‏מתמלא בציפיה.
אני מסתכלת החוצה ורואה את הבית שכלכך פחדתי לחזור אליו.
לפניי שאני יוצאת אני מסתובבת אליו במטרה לשאול אותו שאלה כי אני בעיקר רוצה לדעת מה קורה בנינו באמת.
״למה אתה פה מייקל?״ אני שואלת באמת ממקום כנה ואמיתי , נמאס לי שהוא מבלבל אותי ואני רוצה לדעת אחת ולתמיד מה קורה פה, מגיע לי לדעת.
הוא מוציא אנחה מפיו .
״האמת שאני לא יודע״ הוא אומר בכנות ומגרד בעורפו
״אני... מה אתה רוצה ממני?״ אני ממשיכה עם השאלות הכנות , אני מאמינה בכל ליבי שמגיעה לי תשובה כנה ואמיתית , כדי שאדע איפה אני עומדת ,כדי שלא אפתח ציפיות וכדי שאוכל לשחרר ולהמשיך הלאה במקרה הצורך.
לאחר גיל ההתבגרות הקשה והחרם שחוויתי הבנתי שאני צריכה לשאול שאלות כדיי לגלות מה אנשים רוצים וכדי לגלות פרצופים של אנשים.
הוא מסתובב אליי ומביט בעיני . המבט הזה שעל פניו בחיים לא ראיתי אותו משתמש בו.
מבט רגוע ושליו מבט שעושה לי חשק לקפוץ ולנשק אותו.
אך מצד שני הוא נראה מבולבל ולא שלם בכלל.
״אני לא יודע״ הוא עונה את אותה התשובה.
והאמת שדיי נמאס לי להיות זאת ששואלת שאלות ויש לה תשובות להכל כל הזמן, אם הוא לא רוצה להיות איתי שישחרר אותי לגמריי.
נמאס לי לסבול ,החיים דאגו לדפוק אותי חזק.
ואין ,אין אף אחד שידאג לי באמת .
אני מרגישה שאני עומדת לבכות אני שונאת אותו ומאוהבת בו בו זמנית , כשהגעתי לארץ ועברו יותר משבועיים של מחשבות הבנתי שאני לחלוטין מרגישה אליו משהו.
אני שונאת את הלב המזורגג שלי שנמשך לזבל הזה שאין לו רגשות.
״טוב.. הבנתי אותך מר אורסלו״ אני מדגישה את שמו ה‏סמכותי ויוצאת מהרכב .
אני הולכת כמה שיותר מהר הביתה והדמעות כבר מזמן זולגות לי על הלחיים .
אני עוד שנייה עומדת להיכנס להיעלם מפה לגמריי, להיכנס לבועה שלי וללכת לישון קצת.
אך אני מרגישה ידיים מחזיקות אותי מלהיכנסו אני נאבקת בהן.
אני יודעת מי זה.
״תעזוב אותי.. נו עוף ממני״ אני מנסה להעיף אותו בכל הכוח אבל הידים שלו סגורות עליי והריח שלו נדבק אליי , אני מתעייפת ומפסיקה להילחם
״זה לא מה שהתכוונתי מלאכית״ הוא מסובב אותי אליו
״גם כשאת בוכה את..״ הוא עוצר את עצמו ומוחא לי את הדמעות באצבעותיו.
״אני מה..״ אני שואלת ומנסה להשתחרר מאחיזתו שוב ולשווא.
״הכי כוסית בארץ״ הוא אומר וצוחק
״והכי חכמה ויפייפיה ולוחמת ומיוחדת שהכרתי כדיי שלא תגידי שאני פרימיטיבי״ הוא צוחק את צחקו המשגע ואני נרגעת תחת ידיו ומחייכת.
אני מפהקת פיהוק גדול.
״את עייפה אה גורה קטנה״ הוא שואל ואני מהנהנת
אני מטורפת על המחמאות שלו
הוא מקרב אותנו שוב לנשיקה רק שהפעם היא איטית יותר ועדינה.
אנחנו זורמים עם הקצב והיא לא גסה וטובענית כמו הקודמות.
הוא תופס במותניי ומקרב אותי אליו , שגופנו מתחככים זה בזה יוצאת גניחה קטנה מפי אל שפתיו, כשזה קורא אני מרגישה את פניו יורדות ומנקשות את צווארי בתאווה.
״את חרמנית אה גורה קטנה״ הוא ממשיך לנשק אותי וללטף אותי בידיו כשאנחות קטנות יוצאות מפי
לפתע אני מרגישה את ידיו חופנות את ישבני והוא מרים אותי באוויר על ידיו.
״אמלההה... מר אורסלו תוריד אותי...״ אני צועקת בצחוק.
והוא מוריד אותי ומסתכל עליי לפתע ברצינות ואני מרגישה שעשיתי משהו לא בסדר ״את... את יכולה לקורא לי מייקל״ הוא אומר ברצינות ואני מחייכת.
מהוא מרים אותי בחזרה לידיו וצעקת בהלה קטנה בורחת מפי והוא מכניסאותנו לבניין הקטן
לא מספיק לרגע לנשק את הצוואר שלי ואת קו שדיי.
אני באופוריה גדולה ובשיכרון חושים.
״באיזה קומה את גרה?״
״פה... פה בדלת ממול״ אני בקושי אומרת
״מפתח?״ הוא שואל ואני מרגישה את חיוכו כשאנחנו מול הדלת
״ב...בכיס של הג׳ינס״ אני אומרת והוא מוציא אותו ופותח את הדלת בשניות ומכניס אותו לבית שלי
אני כבר עירנית יותר ,וריח מעט חנוק נכנס לאפי
אני מרימה את עיני וכל הבית נקי ומסודר, כאילו אבא לא היה פה הרבה.
והאמת שזה הגיוני מאחר ויש לו חברה חדשה , הם כנראה אצלה יותר
מייקל מפיל אותי על הספה הקטנה שבסלון
ומתסכל עליי במבט מלא תאווה ותשוקה אין סופית
״את כלכך הולכת להינות מהלילה הזה״

xoxo
מה נשמע? מה שלומכן
העניינים בין מייקל לשירה מתחילים להתחמם והם מתחילים להתקרב