הגשם הקר שוטף את כל כולי אך הדמעות החמות מורגשות אף יותר, גדולות ומלוחות, שורפות כלבה רותחת על עורי.
תחושות בגידה אופפת את האוויר בכל נשימה ונשיפה.
הכאב שליבי מרגיש משבית אותי בנפילה צורמת ארצה אל המדרכה הרטובה.
הלב שלי חלש, כאוב ושבור, נבגד.
אני יושבת על קצה המדרכה כשנהר מי גשם מרטיב את נעליי לפניי שנשפך לפתח הניקוז בביוב.
גשם הזלעפות לא נרגע אף לא לשנייה בודדה וכל דקה שעוברת מרגישה כנצח.
אין שירותי מוניות בשעת מזג אוויר כזו שיהיו מוכנות לעשות את הנסיעה אל פרברי העיר. ולא שיש לי את הכסף לשלם על הנסיעה.
האחוזה המוארת מאחוריי נראת קרה ומרוחקת יותר מאיי פעם.
אני מרגישה ריקה, כאילו אין בי כלום.
הנשמה עזבה את גופי והשאירה רק קליפת עור פגומה.
לא אאחוז עוד בידו, ליבי לא רוצה להיות יותר שלו.
מייקל אורסלו הוא השטן שלי.
הכחשתי את המצב כבר חודשים, האינטואיציה תמיד ידעה.
הלב שלי אצלו, הנפש, החלומות והמחשבות.
אך יותר מכל הנשמה שלי כלואה שם בביתו.
פרצופה של האישה היפיפייה חקוק בזכרוני וריחו המשכר שאמור להיות שלי מרוח על כל גופה.
איני יודעת עוד כמה זמן אהיה מסוגלת לשבת כך שבגדיי רטובים לגמריי ואני מרגישה את הקור עד שד עצמותיי כשגופי רועד ושפתיי מכחילות ושיני נוקשות זו בזו.
גופי מכווץ בכאב של חיה פצועה וכל עולמי נפל עלי.
השקט שבסערה מרוקן אותי נפשית.
אין בי הכוח לקום מהמדרכה הקרה והדקות מרגישות כמו שעות ארוכות.
אין בגופי אף לא פיסה של שקט נפשי ובטוח שלא הכוח להילחם ברגשות ובחרדה.
אני רק רוצה להרגיש את הכאב במקום לשקוע עוד יותר ברגשות, המציאות הופכת אפופה אך הריקנות קשה הרבה יותר.
אבל החרדה כבר כאן היא לא תתחזק יותר היא מגיעה מתי שהיא רוצה, היא יודעת שהמציאות עכשיו תכאב יותר ממה שהיא תעשה.
הדמעות החמות עוד מטפטפות כמו דליפה ללא מעצורים מעייני.
רעש נשמע מהאחוזה הגדולה מאחוריי.
אין ביכולתי הכוח להביט לאחור.
הצללים והקולות מתחזקים והצעדים מתקרבים.
אני עוצמת את עיני בחוזקה ורק מתפללת שאף אחד לא יבחין בי, שאוכל להתבוסס ברחמים שלי כשהגשם מכה בגופי הקר.
שמחר אקום כאן על אותה המדרכה ואברח הכי רחוק שאני יכולה.
״איפה היא?״ אני שומעת קול שמקפיא כל תא ותא בגופי. גם מקילומטרים אזהה את קולו, והלב הדפוק שלי דופק בחוזקה גם עכשיו אחריי כל מה שעשה.
אני שומעת עוד מלמולים ואז השער הגדול נפתח בחריקה.
אני מעזה להרים את מבטי וליבי בוער בחזה שלי, דופק בעוצמה מכאיבה.
הוא יוצא בריצה קלה לרחוב ומחפש משהו בעיניו.
כולו רטוב למרות שיצא לפני דקות אחדות מהבית החם.
הוא יפה תואר בכל מצב שיהיה.
קללה בורחת מפיו כשהוא מסתובב להביט מסביבו מחפש בעיניו משהו.
נשמתי נעתקת כשמבטינו נלכדים, הדמעות החמות זורמות מחדש על לחיי.
אותי. אותי הוא חיפש.
אף אחד מאיתנו לא מוריד את המבט מהאחר והוא מתקדם לעברי במהירות.
״מה את עושה פה?״ הוא שואל כשקולו נשמע אחוז בדאגה.
״זה לא משנה״ אני עונה ומתרוממת בקושי, מנסה לעצור את הדמעות ללא הצלחה.
״שירה״ הוא ממלמל בזמן שעינינו בוהות אחת בשניה, הלב שלי בתחתונים רק מלהסתכל לתוך עיניו השוקולדיות המהפנטות.
״אני הולכת״ אני עונה בקול שבור וקר כאשר אני שוברת את קשר העין העוצמתי ומסתובבת לרחוב הארוך.
״את לא״ הוא תופס בידי.
״תעזוב אותי״ אני מנסה לשחרר את ידי מידו אך הוא נותר במקומו כשידי בידו.
״לא״ הוא אומר.
״תעזוב אותי כבר״ אני צורחת בכאב ומנסה בכוח למשוך את ידי מאחיזת ידו והדמעות זורמות כמו דליפה מעייני. ״אתה מכאיב לי״ אני צועקת עליו כשהוא מחזק את אחיזתו על ידי.
״מה קרה מלאכית למה את כאן? למה לא התקשרת?״ הוא שואל כששחרר את ידי מגופו במהירות, גופו קופא אך מבטו רך.
״זה כבר לא משנה״ גופי קפוא גם הוא אל מול מבטו החמים לעומת גופו הקשוח והמרשים, עיניו מביטות בי ברכות.
״אני צריכה ללכת״ ושוב אני מסתובבת.
הפעם ידו כבר לא תופסת בידי, אני מתרחקת בגשם השותף עוד צעד ועוד צעד הרחק מהאחוזה.
YOU ARE READING
Painful road
Romance״אני שונאת אותך״ ״אני אוהב אותך״ ״אתה מפחיד אותי״ שירה לא מכירה את העולם שלו את העושר והבדידות החיים שלה קשים והלב שלה רחב מייקל שונא להרגיש והמילים שלו כמו סכינים הוא קשוח ואכזרי ולא יודע שובע #מכיל תוכן מיני
