Painful road

13 - ניצול

״תודה מייקל אני ממש מעריכה את מה שעשית בשבילי היום״ אני מודה לו אחריי שאני מרגישה יותר טוב והכאב ראש כמעט ועבר לחלוטין.
הוא נשאר איתי כאן עד שארגיש יותר טוב ושלא אכנס להתקף נוסף.
אני מוקירה תודה ,מבויישת ואפילו מעט מושפלת
אני לא רגילה שאנשים רואים אותי במצב הזה והאמת חוץ משתי השותפות שהיו איתי בחדר בצבא אף אחד לא יודע על זה וראה אותי עוברת התקף חרדה .
ההתקפים הקשים שאני חווה גורמים לי לעילפון בגלל חיסר נשימה ולחוסר שליטה על הגוף שלי.
״אין בעד מה תרשמי לי איך את מרגישה מחר ובמידה ואת מרגישה יותר טוב ניפגש כמו שסיכמנו יש לנו הרבה על מה לעבוד״ טון קולו מתקשח והוא שוב חוזר ממייקל שהגיע לעזור לי בהתקף חרדה בחזרה למר אורסלו הבוס שלי בעבודה.
הוא קם כדיי לצאת מהדירה ולי יש דחף לחבק אותו על העזרה שלו,
אני קמה לפניי שמספיק ללכת ומקיפה אותו בחיבוק בהתחלה הוא נרתע ואף בהלם מוחלט מהמהלך שלי אבל בסוף החזיר לי חיבוק קטן
״תודה באמת תודה״ אני שוב מודה לו מסניפיה את ריחו המדהים לאפי ומרימה את עיני לעיניו
״ושוב אין בעד מה ילדונת וכדאי לך לשתף מישהו לפניי שיהיה מאוחר מידיי״ הוא אומר ברצינות
אבל לעולם לא, לפחות לא כרגע.
אנחנו משתחררים מהחיבוק והוא יוצא לכיוון הדלת הוא בא לפתוח אותה נעצר במקום לכמה שניות
אני שומעת את הנשימות שלו ולא מבינה מה קרה
״מייקל?״ אני קוראת לו
הוא מסתובב אליי ומתקדם מהר לכיווני ועושה משהו שלא חשבתי שיקרה לעולם
הוא מטיח את השפתיו על שלי
בהתחלה אני מופתעת ולא מגיבה אך לאחר כמה שניות אני פותחת את פי ונותנת ללשון החלקלקה שלו להיכנס לחלל פי ולמלא אותו, הנשיקה הזאת באה לטרוף את הקלפים ומלאת תשוקה ,הוא שולט בכל שנייה בנשיקה , ההרגשה שלו על שפתיי מדהימה והבטן שלי מתפוצצת מפרפרים שלא ידעתי שקיימים בי.
אנחנו מתנתקים בחוסר רצון כדיי לנשום ומתנשפים בקול.
הוא מחייך חיוך כלכך יפה ואמיתי בחיים לא ראיתי חיוך כלכך יפה כמו שלו.
״לילה טוב״ הוא אומר מנחית עוד נשיקה שטוחה על שפתיי ויוצא מהדירה
הלב שלי דופק כלכך חזק כרגע והגוף שלי לא נרגע
אני ומייקל אורסלו התנשקנו עכשיו.
הוא נישק אותי עכשיו!
בחיים לא נישקו אותי בכזאת צורה.
כאילו הוא בא לטרוף אותי מתשוקה זה היה מטורף! וההרגשה הייתה כיפית מיוחדת ושונה כלכך.
אני נופלת על המיטה ולא נרגעת , לא זוכרת אפילו את ההתקף שחוויתי לפניי שעות ספורות ונופלת לשינה עמוקה.

אני קמה בבוקר מצלצול טלפון חזק על הצג רשום שמה של מירי ״הלו״ אני עונה בקול ישנוני
״ אוי סליחה הערתי אותך לא התכוונתי פשוט רציתי לספר לך משהו״ היא נשמעת ממש מתרגשת ומדברת כלכך מהר
״מה קרה?״ אני שואלת עדיין עיפה ורוצה לחזור להשלים עוד שעת שינה אחת לפחות עד שאצטרך לקום כדיי להתארגן לעבודה
״החזירו אותי לעבודההה!!!!״ היא צוהלת
ואני בשנייה מתעוררת ומתחילה לצרוח מאושר
״ אמלה ישש מירי אני לא מאמינה״ אני מתחילה לבכות
״שירה למה את בוכה את מתרגשת?״ היא צוחקת
״לא אני לפניי מחזור ונהייתי רגשנית״ זה שקר לבן כי אני גם פחדתי שאם מירי לא תחזור לעבוד לאט לאט הקשר יתנתק כמו שקרה לי עם כל ה״שאר״ , אני ממשיכה לבכות מאושר.
״אין שירו את מדהימה אותי בכל פעם מחדש אסביר לך מה היה בשיחת טלפון שקיבלתי אני אחזור לעבודה רק מחר כי היון אני אארגן את הדברים״ היא ממשיכה לצחוק
״אמלה כןןן יום אחד וכבר התגעגעתי״ אני ממשיכה
״אבל איך את מרגישה מאמוש?״ היא שואלת בדאגה אמיתית.
״הרבה יותר טוב, גם לי יש מה לספר לך שניפגש מחר״
״מהמם מחכה לפגוש אותך״ היא מוסיפה
״גם אני כלכך״
ואנחנו מנתקות את השיחה

״בוקר טוב , תודה שהחזרת את מירי לעבודה ״ אני שולחת למייקל והאמת שיש לי פרפרים בבטן
אני מפחדת להתאהב בו כלכך , זה לא יכול להיגמר טוב לעולם ואני יודעת שזה רק יפגע בי שהוא יפגע בי.
הוא מקליד...
״איך את מרגישה?״ הוא שולח
״הרבה יותר טוב תודה , היום אגיע לעבודה ״ אני שולחת
הוא רואה ומסנן
טוב זה מייקל זה רגיל לא?

הגעתי למשרד היום וגרנדה המדהימה כל היום דאגה שאני מרגישה טוב וכעסה עליי שבאתי ולא נתתי לעצמי עוד יום מנוחה.
היא דאגה לא להעמיס עליי בעבודה ועזרה לי היום כלכך.
היא כמו האמא שמעולם לא הייתה לי.

לאחר יום עבודה ארוך וארוחת צהריים מהירה
אני שוב פה כמו מגנט למשרד שבתוכו יושב האיש היפייפה , עם העינים הכובשות והריח הממכר
מייקל אורסלו
היום אמילי לא הייתה ואני שמחה על כך
הלב שלי דופק כלכך ויש לי פרפרים בבטן.
שלוש דפיקות כמו תמיד זה מספיק והוא מכניס אותי
אני נהיית אדומה ממבוכה בגלל אירועי אמש.
״היי״ אני אומרת בלחישה וביישנות
״שבי״ הוא פוקד אליי בקור ותקיפות ואני לא מבינה את פשר הטון.
״תודה שהחזרת את מירי״ אני אומרת
״זה מה שקבענו לא״ הוא אומר ומילותיו נאמרות בתוקפנות שלא ציפיתי לשמוע ממנו אחריי שהוא נישק אותי אתמול
״כן אבל-״ אני נתקעת
״שירה זה מה שקבענו אין לך מה להגיד לי תודה״ הוא שוב תוקף אותי ואני נרתעת מהתקיפות שלו
ומהשינוי של ה180 מעלות שעשה מאתמול
מה קורה פה? מה פספסתי
אני מתחילה להרגיש מושפלת ומנוצלת אחריי כל מה שקרה אתמול
הוא ניצל אותי אני לא מאמינה
אבל שום דבר לא הכין אותי למה שעומד לקרות
״ טוב מייקל אז את-״ נמאס לי שהוא קוטע אותי כל הזמן
״בשבילך זה מר אורסלו״
אני מרגישה את פניי מחווירות למשמע דבריו

xoxo
היי מה נשמע ?
איזה אכזרי מייקל בפרק הזה
ושירה כלכך תמימה
מקווה שתאהבו כמוני