וואו
המקום הזה
כלכך הרבה שלטי חוצות , אורות וצבעים
איזה מקום מדהים.
לא חשבתי שאבקר פה , כדי להגיע לכאן אני צריכה להחליף שלושה קווי אוטובוס וזה מעבר ליכולתי כרגע.
אבל המראה הזה של שלטי בחוצות הענקיים שמתחלפים ואלפי האנשים שמטיילים פה בכל שעה מדהים אותי מיופיו.
הטיים-סקוור
״וואו״ אני אומרת וממשיכה להסיט על אורות הרחוב והאנשים בעינים גדולות כמו ילדה קטנה.
״הכל כאן כלכך יפה״ אני מוסיפה
״לא היית פה נכון?״ הוא שואל
״לא האמת שזה קצת רחוק לי להגיע לפה״ אני מספרת את האמת.
ומייקל רק מביט בי במבט לא מוסבר ושותק.
מייקל שהולך ליידי נראה נינוח יותר מאיי פעם.
בחיים לא ראיתי את מייקל מוריד ככה את כל המגננות.
אבל הוא עדיין מסוכן לי, הוא ישובר לי את הלב אני יודעת.
הוא אמר לי בעצמו שהוא לא בשבילי מה השתנה?
למה אני דפוקה כלכך ולא מצליחה לשחרר?
אני מפחדת אני חלשה מידיי בשביל זה.
אני לאט לאט הולכת ונעלמת הכוח והחוזק הנפשי שלי הולכים ונגמרים.
אני קמה כל יום עם חיוך שדועך במהלך היום ומסיימת בוכה במיטה.
יש שיגידו שזה נובע מחרדות ועוד אלפי סיבות אבל בסופו של יום הבדידות שוברת אותך.
ואני, אני לאט לאט נאכלת מבפנים כאילו אני נלחמת קרב אבוד.
וכל חיבה שמופנית כלפיי מאדם, כל יחס אפילו הקטן ביותר הוא ברכה בעיני.
גם אם הוא מגיע בצורה שבסוף תשבור אותי יותר. מייקל
שבסופה לא יהיה ניתן לאחות את השברים .
אבל זה שווה את התקופה לא? את ההרגשה שאת רצויה שלא הרגשתי שנים, גם אם זה רק לדקה.
״על מה את חושבת״ מייקל מעיר אותי מהחלומות והמחשבות שלא נעצרות בראשי.
״אהה....זה שום דבר״ אני מנסה לחייך ונכשלת
הוא נאנח ונראה שמנסה לחשוב מה להגיד ״מלאכית אני מצטער״ הוא אומר לפתע
מייקל הרגע ביקש סליחה ממני?
״על מה?״ אני שואלת
״על הכל טוב, על זה שאני חרא של בן אדם ואני פוגע בך״ הוא מוציא את זה החוצה במהירות כאילו תכנן להגיד לי את זה כבר הרבה זמן
ואני אני נשארת מופתעת ממילותיו וחושבת על תשובה.
״זה בסדר, אני בסדר״ אני אומרת בכנות
״את לא, את סדוקה ופצועה כמו אפרוח קטן ופצוע״
המילים שלו קשות לי אבל לא יותר מזה שאני מאמינה להן.
זו מי שאני, החיים לא חייכו אליי
״את צודקת זה פשוט לא מגיע לך״ הוא אומר ואני מבינה שאמרתי את מחשבותיי בקול ואין דרך חזרה על המילים שלא תכננתי להגיד ובוחרת להמשיך.
״הלוואי שהכל היה פשוט יותר״ אני לבסוף מוסיפה
״בסוף הכל חולף״ הוא מוסיף
השיחה בנינו נעלמת ואנחנו ממשיכים ללכת בדממה.
לאחר עוד כחמש דקות אנחנו מתקרבים לאיזור יפיפה
״הגענו״ מייקל מודיע ואוחז לפתע בידי.
אני קופאת אך לא משחררת את ידו ונותנת לו להוביל אותנו למסעדה ענקית ויוקרתית שמולנו.
אני נגררת אחריי מייקל עד שאנחנו מגיעים למלצרית שמכניסה לקוחות למסעדה היוקרתית.
״מייקל אורסלו״ הוא אומר את השם שלו בקול רם.
הוא כלכך מושך כריזמטי ורישמי גם כשהוא לובש רק טרנינג וחולצה פשוטה. זה כלכך מוזר לראות אותו יוצא עם זה מהבית ולא עם חליפה יוקרתית , ועוד למקום כזה הומה אדם.
״בוא אלווה אותך״ היא מכוונת עם היד לאישור כניסה ומתעלמת ממני לגמריי, מפלרטטת עם מייקל ועושה לא עינים .
שהאמת שזה נראה שלא אכפת לו ממנה בכלל.
אבל זה רק נראה.
YOU ARE READING
Painful road
Romans״אני שונאת אותך״ ״אני אוהב אותך״ ״אתה מפחיד אותי״ שירה לא מכירה את העולם שלו את העושר והבדידות החיים שלה קשים והלב שלה רחב מייקל שונא להרגיש והמילים שלו כמו סכינים הוא קשוח ואכזרי ולא יודע שובע #מכיל תוכן מיני
