Painful road

30 - רגילה להסתיר

״מה.את.עושה.פה?!?!״ מירי קופצת עליי בחיבוק דוב שמוחץ את כולי.
״כמה התגעגעתי אליך״ אני אומרת ונושמת אותה אליי, כלכך התגעגעתי לחברה היחידה שלי ,והכי הכי טובה שלי.
״גם אני! אני כלכך שמחה שחזרת״
״התגעגעתי אז באתי״ אני צוחקת שכולי מרוגשת
״יואו עבר כלכך הרבה זמן״ היא משחררת את החיבוק ומסתכלת עליי .
״אני שמחה שחזרת״ היא מחייכת חיוך יפייפה.
״אני שמחה להיות פה״ אני עונה
אנחנו מתיישבות בבית הקפה מרוגשות.
״מה השתנה בזמן שלא הייתי?״ אני שואלת
״את יודעת בכל זאת עברו שלושה חודשים מאז שראינו את הפרצוף היפה שלך, אבל האמת שלא יותר מידיי - רק בבקשה תגידי לי שאת חוזרת לעבודה״ היא מביטה בי בעייני הכלבלב שלה. היא גם לא מפרטת יותר מידי ואני מבינה שמסתירה משהו.
אני נאנחת ״אני חושבת שכן-טוב אני מקווה שכן״. אני לא מתייחסת לגבר שמסתירה ממני ומאמינה שאם תרצה תשתף אותי.
״מחר אגיע למשרדים ואראה איך אוכל להשתלב בחזרה״
״יששש! יופי אני שמחה שזה מה שהחלטת... חשבתי כבר שתרצי למצוא מקום עבודה חדש ושאמשיך לעבוד בלעדייך״היא נשמעה שמחה וחוששת לפי קולה.
כשהיא אמרה את זה הבנתי כמה החברות שלנו הדדית. פעם ראשונה בחיים שלי הרגשתי נאהבת.
מועלם לא הייתה סיבה לשנאה של אנשים כלפיי , הייתי נותנת מעצמי ומשתדלת להיות חברה טובה. שנאו אותי . פגעו בי עם הקשיים שלי והשפילו אותי על עצם היותי אני, מי שאני והנראות החיצונית שלי. מעולם לא פגעתי באדם כי תמיד הייתי במעמד נחות. ללא חברים ואנשים שיהיו איתי באותה הסירה שידחפו ויתמכו חברים זה משהו שלא היה מהגן, הבית ספר, התיכון ואפילו הצבא, בשום מקום לא הרגשתי חלק.
ועכשיו שאני רחוקה כלכך מהבית אני פעם ראשונה מרגישה נאהבת ורצויה.
אני לא מצליחה להכיל את זה בלב שלי אפילו. זה מדהים.