היי רק מעדכנת שזה הסיפור הראשון שלי שכתבתי כשהייתי בכיתה ח ומאז עברו כמה שנים היום אני ביב. עברתי על הסיפור אחרי שנה אבל עדיין עבר זמן. רק אומרת שזו כבר לא הכתיבה שלי ואפשר לראות אותה משתפרת מפרק לפרק. מזהירה יש טעויות ממש מפגרות, העלילה טיפה הרבה ילדותית ויש חלקים שהם קרינג בטירוף (זה מה שילדה בכיתה ח מדמיינת לעצמה בקורונה). מבטיחה שהפרקים האחרונים שווים את הקריאה והכתיבה שם הרבה יותר טובה.
אני גם מזמינה אתכם לקרוא את הסיפור השני Perfect To Me
קריאה נעימה✨🧡
נקודת מבט מדיסון
״מאדי!״ שמעתי את קולה של אחותי אוליביה קורא מחוץ לחדרי. ״נו מדיסון קומי,״ היא נכנסה לחדרי ופתחה את הווילונות. שפשפתי את עייני וכיסיתי את פניי בשמיכה. ״טוב אני זזתי ואת כרגיל מאחרת.״ היא נזפה בי והלכה. טוב לפחות זאת השנה האחרונה של הגיהנום. קמתי ליום השנוא עליי בשנה, עשיתי את אירגוני הבוקר שלי, סירקתי את שערי הג'ינג'י, מרחתי טיפה מסקרה שידגישו את עיניי הבוהקות ומרחתי אודם כתמתם על שפתיי. לבשתי שורט שחור עם חולצת רשת שמתחתיה יש גופיה שחורה. נעלתי את הדוקטור מרטינס שלי לקחתי את התיק את הקסדה ויצאתי.
החנתי את האופנוע בחניה של בית ספר. הלכתי לכיון הלוקרים הכנסתי לשם את הקסדה והלכתי לכיתה. ישר שפתחתי את הדלת כל המבטים הופנו אליי. לפני כמה שנים לא הייתי מעזה לאחר. כל כך פחדתי מהעונש כאילו עמדתי למות, אבל עכשיו כבר לא ממש אכפת לי.
״מיס ווסט זה היום הראשון ללימודים למה?״ שאלה המכשפה לכימיה באכזבה. ״יש לך תירוץ?״ שאלה ושילבה את ידיה חבל שאני שמה זין. ״ומה את לעזאזל לובשת?״ שאלה שוב המומה ולא נתנה לי להשכיל מילה. ״מה שבא לי ותקפצי לי,״ גלגלתי את עיניי למרות שאני יודעת זה יכול לעלות לי. ״למנהל מיד!״ היא צרחה כמו משוגעת לא כמו היא באמת, ״סלמאת!״ השבתי משועשעת ונופפתי בידי מה שגרם טיפה לצחקוקים. ״את חושבת שאני לא אבדוק שהגעת,״ היא אחזה בידי בזלזול, ״רק היד,״ אמרתי בגועל והשתחררתי מאחיזתה.
״כן גברת מוריסון?״ שאל המנהל שעמדנו בפתח הדלת, ״היא צריכה להסביר לך למה היא פה,״ אמרה המכשפה בזעם וטרקה את הדלת אחריה. ״מדיסון דווקא ביום הראשון,״ הוא אמר מאוכזב, כן אני עושה דווקא תתמודד עם זה והתיישבתי באחת מהכורסאות שמולו. ״מה עשית?״ הוא שאל ונשען עם ידו על השולחן. ״היא השפילה אותי מול כל הכיתה,״ התחלתי עם המונולוגים שלי, ״אני לא מאמין שגברת מוריסון תעשה דבר כזה.״ הוא פחות האמין, נו אין לי כוח לעונשים המזדיינים שלו. ״היא ירדה על התלבושת שלי שהיא תקנית לחלוטין,״ הסברתי את האמת, ״כן היא בערך תקנית,״ הוא בחן אותי והיה בא לי הקיא. ״אבל התחצפת?״ הוא שאל והרים גבה. ״לא,״ עניתי ישר וניסיתי כמה שיותר להביט בו שיראה אמין. ״מדיסון!״ הוא קרא בזעם. ״כן נו בסדר,״ השבתי, זה הגיע לכלבה הזאת. ״למה את עושה את זה אם את יודעת שתענשי?״ הוא שאל, תאמין לי שאני נענשת יותר בבית.
נשמעה דפיקה בדלת וישר הפנתי את מבטי אליה. ״כן בבקשה,״ קרא המנהל, ״אנחנו התלמידים החדשים המזכירה אמרה לנו לגשת אלייך,״ התבוננתי בנער שדיבר שערו מסודר בצורה מושלמת כלפי מעלה, עיניו חומות כהות כמעט שחורות גורמות לי להביט בהן עוד כמה שניות. לידו עמדה בלונדה שדי דומה לו בתווי הפנים עיניה בצבע דבש ועורה בהיר וכמעט חיוור לעומת הנער שטיפה יותר שזוף. ״לא הודיעו לי שם דבר על תלמידים חדשים. שבו כאן אני כבר בא.״ אמר המנהל מופתע ויצא במהירות ממשרדו. הנערים התיישבו בכורסאות שלידי. הנערה בחנה את החדר והנער לא הוריד ממני את עיניו המסתוריות. אני בדרך כלל אני לא מתלהבת מהדברים האלה אבל משהו מסקרן אותי שם. ״קייל ואת?״ שאל הנער משועשע וחשף את שמו. ״היית מת לדעת,״ גלגלתי את עיניי בחיוך שטני. ״קייל די עם השטויות שלך,״ נזפה בו הבלונדה, ״כן תקשיב לאחותך,״ הוספתי ושניהם הסתכלו עליי המומים. מה יש מצב שהם לא אחים. ״איך ידעת?״ שאל קייל בהלם, ״אתם דומים,״ השבתי לא מבינה מה הם רוצים מחיי ושניהם פרצו בצחוק.
״אווו מדיסון לפחות אליהם את נחמדה,״ אמר המנהל בלי לשמוע את תחילת השיחה.
״טוב אז האחים ג'והנסון קייל ואמבר ברוכים הבאים אני בראד בראון המנהל של המוסד החינוכי הזה.״ המנהל אמר בגאווה וגיחכתי. המנהל הפנה את מבטו אליי וגרם לי לשתוק.
״לשמחתכם אתם תלמדו עם מדיסון בכיתה. היא גם בדרך תעשה לכם סיור ותביא לכם את המערכת.״ הסביר המנהל והסתכל לכיווני. ״כן לשמחתכם,״ גלגלתי את עיניי ונערה פלטה גיחוך אני מתחילה לחבב אותה. ״טוב אתם משוחררים בהצלחה,״ איחל המנהל, ״טוב אתם באים?״ שאלתי את האחים ושמתי את תיקי על גבי. ״כן,״ שניהם השיבו ביחד ויצאנו מהמשרד
״אז..״ ״אז קוראים לי מדיסון, אתם לומדים בכיתה י״ב4 היא פה בדיוק.״ קטעתי את קייל והצבעתי לכיוון הכיתה. ״פה הקפיטריה מאחוריה נמצאת המחששה. יש את הספסלים הראשיים ומאחורי אולם הספורט נמצאת החווה.״ הסברתי שיצאנו החוצה, ״ולפני שאתם שואלים יש שם לפעמים שיעורים של חקלאות.״ אמרתי בחיוך מאולץ. ״אני חושבת שבלוקרים שלכם את הספרים,״ אמרתי כשנכנסנו חזרה למתחם בית ספר. ״תודה,״ אמר הנער והם הלכו לפתוח את הלוקרים בזמן שאני הלכתי לכיתה.
״נו באמת את עדיין פה,״ אמרתי מיואשת כשראיתי את המכשפה לכימיה עדיין בכיתה מאדימה ועוד שנייה יוצא לה עשן מהאוזניים. ״מיס ווסט שבי במקומך עכשיו!״ היא צרחה ונראה לי שכל בית ספר שמע אותה. ״בסדר,״ גלגלתי את עיניי והלכתי למקומי.
״ומי אתם?״ שאלה המכשפה שקייל ואמבר עמדו בפתח הדלת. ״התלמידים החדשים,״ השיב קייל בביטחון, ״תציגו את עצמכם,״ ביקשה המכשפה בחוסר עניין, ״אני קייל,״ ״ואני אמבר עברנו לפה מהחצי השני של העיר ואנחנו תאומים,״ אמרה אמבר בחיוך מאולץ, ״טוב בהצלחה לכם מיס..״ שאלה המכשפה, ״ג'והנסון,״ השיבה אמבר ושיחקה עם חתיכה משערה. ״תשבי בבקשה ליד מיס ווסט הרמי בבקשה את ידך,״ ביקשה המורה אבל לא הרמתי כי אמבר כבר מכירה אותי. ״ואתה שב מאחורי צמד החמד גור'ג ואנדרוז.״ המכשפה פקדה וניק וז׳אק הרימו את ידם.
כל מה אני רוצה זו שנה רגילה בלי שום אטרקציות.
בתמונה למעלה מדיסון❤️
מקווה שאהבתם את הפרק סליחה על הטעויות עם יש✨🧡
(הפרק עבר עריכה אחרי שנכתב לפני כמה חודשים)
YOU ARE READING
Just The Way You Are
Fantasy-הושלם- היא הייתה ילדה רגילה לפני שקרה הגרוע מכל, הפחד הכי גדול של כל ילד. מאז ליבה ננהל ולאף אחד היא לא נתנה להיכנס. ״אני אוהב אותך בדיוק כמו שאת.״ נפלתי בעיניה הירוקות. ״אני לא יכולה לאהוב.״ היא אמרה בעצב והשפילה את ראשה. ״אז אני אלמד אותך מזה לאה...
