Just The Way You Are

39

נקודת מבט מדיסון
״מדיסון,״ קולה הנעים של אוליביה נשמע מחדרי, ״יאלה מדיסון קומי,״ היא פתחה את הווילונות כהרגלה וטיפות של גשם דפקו על חלוני. ״מה זה הגשם הזה?״ היא נאנחה בתסכול. ״נו קומי זה לא סוף העולם,״ היא ליטפה את שערי, ״את תראי שתתנצלי והכל יהיה בסדר,״ היא הוסיפה בניסיון לעודד אותי ומה אם לא, מה אם הוא יסלח לי. ״לא בא לי לקום,״ אמרתי וכיסיתי את פניי בפוך הנעים שלי. ״אז אני אקרא לקייל ואז תהיי חייבת גם להתנצל וגם לקום.״ היא איימה עליי וקמתי בתסכול לחדר הרחצה שצמוד לחדרי. ״יופי אני מחכה לך למטה,״ קולה של אוליביה נשמע מחוץ לחדר הרחצה.

שטפתי את פניי וציחצחתי שיניים. כרגיל עיגולים שחורים הופיעו מתחת לעיניי, אין לי כוח להתאפר אז ישר התלבשתי. לבשתי ג׳ינס סקיני שחור משופשף עם חולצה ארוכה דקה שחורה ומעל מעיל אדום. נעלתי מגפונים שחורים עם עקב קטנטן. סירקתי טיפה את שערי החלק וירדתי למטה.

הלכתי לכיון המטבח וריח מעולה מגיע ממנו. ״בוקר טוב!״ איחלה אמא בחיוך, ״בוקר,״ השבתי בחיוך מאולץ והתיישבתי ליד אוליביה בבר שבמטבח. ״עכשיו הכנתי,״ הגישה אמא בהתרגשות צלחת מלאה בעוגיות, מה קרה היא נכנסה למטבח. ״אמא הכל בסדר?״ שאלה אוליביה בדאגה הפעם האחרונה שאמא אפתה הייתה לפני הגירושים. ״כן, הרבה זמן לא נכנסת למטבח.״ הוספתי לא מבינה ולקחתי עוגיה מהצלחת. ״סתם היה לי חשק איזה חוסר פירגון,״ נזפה בנו ואני אוליביה ציחקקנו. ״מדיסון תקחי בבקשה את המכונית,״ ביקשה אמא וטעמה מהעוגיה שלה. ״למה?״ שאלתי לא מבינה, טעמתי את העוגיה ופחדתי שזה יהיה אותו טעם. כן זה אותו הטעם, טעם של בית שכל כך התגעגעתי אליו.
״כי יורד גשם,״ אמרה אוליביה במקומה כאילו אני חסרת מוח. ״טוב,״ נאנחתי, איך בדיוק אני עומדת לבקש ממנו סליחה? למה אמרתי את זה? למה אני כל כך סתומה?

״אל תשפטי אנשים שעושים טעויות.״ את המשפט הזה אמר אבא שלי, חבל שאני היא זאת ששפטה אותו על זה ששבר את ליבה של אימי. לא יכלתי להתמודד עם זה שהמשפחה שלי מפורקת, אבל עם הזמן סלחתי לו ואני מקווה שהוא יודע את זה. בכל מקרה אני מקווה שקייל לא ישפוט אותי על הטעיות שלי.

החנתי את הג׳יפ השחור שקיבלתי ליום הולדת 16 למרות שרציתי אופנוע. שאותו בכלל שלח אבא שלי ואפילו לא הייתה לי אפשרות להודות לו. לקחתי מטריה שחורה שתמיד זרוקה באוטו והלכתי למבנה של בית ספר. לקחתי מהלוקר את הספרים שאני צריכה, הכנסתי אותם לתיק והתקדמתי לכיתה.

״מאדי!״ קולה של מייגן נשמע מאחוריי ממש לפני שנכנסתי לכיתה, עצרתי במקום והסתובבתי לראות אותה מתקדמת לצידי. ״נו?״ היא שאלה בסקרנות ולא ממש הבנתי מה היא רוצה. ״מה?״ שאלתי לא מבינה ושילבתי את ידי. ״הוא סלח לך?״ היא שאלה ואולי זאת הייתה טעות לספר לה ואמבר. הן חברות טובות שלי אבל כמה אפשר. ״לא הספקתי,״ השבתי והתיישבתי במקומי. קייל אמור לשבת לידי אבל הוא לא פה, בדרך כלל הוא מגיע בין הראשונים. אוף בא לי לראות אותו, בא לשמוע את קולו, בא לי שהוא יגיד לא לא להבריז בגלל שאני צריכה ללמוד, בקיצור אני רוצה אותו. אבל איך אני אמורה לבקש סליחה? איך? ״אמבר,״ קראתי לה והיא הסתובבה. ״קייל מתכוון להגיע?״ שאלתי בלחץ והלב שלי על מאתיים. ״לא כל כך יודעת ההורים שלנו חזרו אתמול,״ היא ענתה ופערתי את פי. אני זוכרת שקייל סיפר על זה שהם תמיד מחוץ לעיר, בטח הרסתי לו את היום. ״אהה אוקיי,״ השבתי ונשעתי אחורה על הכיסא. ״מאדי אין לך מה לדאוג הוא יסלח לך,״ אמרה אמבר בניסיון לעודד אותי. ״הלוואי,״ השבתי וניגבתי את עיניי שמתחילות לדמוע.