נקודת מבט מדיסון
עיניי נפתחו לאט לאט ומצמצתי במהירות. הרמתי טיפה את ראשי, למה הכל לבן? "מדיסון, ילדה שלי התעוררת." יד ליטפה את פניי, סובבתי את ראשי וראיתי את אמא שלי ואוליביה יושבות כנראה ליד המיטה שאני שוכבת עלייה. "איפה אנחנו?" אחזתי בראשי, יש לי סחרחורת נוראית. "אנחנו בבית החולים מדיסון וחברים שלך הביאו אותך לפה, את התעלפת." הסבירה, דלת החדר נפתחה קייל, אמבר, ניק וז'אק נכנסו. "מאדי התעוררת." חייכה אמבר כשהתקדמה אליי, היא נראה לי באה להביא לי חיבוק אבל היא נרתעה לאחור. "הכל טוב," הסברתי והיא כרכה את זרועותיה סביבי בעדינות. "מדיסון אנחנו נזוז טוב?" שאלה אמא לא בטוחה, היא לא ממש אוהבת בתי חולים. "ונחזור בבוקר." הוסיפה אוליביה. "כן, אין בעיה." השבתי ישר, אמא שלי ואוליביה נפרדו מאיתנו והלכו.
"מה השעה?" שאלתי והתרוממתי לישיבה. "שלוש וחצי." השיב ז'אק והתיישב על מיטתי. "מה אתם עושים חולי נפש?" בלעתי את רוקי מההלם. "את יודעת בכלל מה קרה אתמול? מה עשית לנו? אין סיכוי שהינו עוזבים אותך מאדי." אמרה אמבר נסערת, חבל רק אני לא זוכרת דבר. "אז מה קרה? רק התעלפתי." זו לא הפעם הראשונה שאני מתעלפת. "את לא רק התעלפת נסיכה." אמר ניק וגלגלתי את עיניי. "אז מה קרה?" שלבתי את ידיי, זה מעצבן אותי. "את התחלת לשתות.... היית קצת מחוקה ואז נכנסו למים. ואני... העפתי אותך למים רק שאת לא עלית חזרה. כשהוצאנו אותך מהמים הזמנו אמבולנס. את התעוררת ולא רצית לעלות אבל העלינו אותך בכוח. בדקו אותך, אמרו שזה לא קשור לאלכוהול, אמרו שהגוף שלך חלש." סיפר קייל כנראה בקצרה, אני לא זוכרת כלום אבל כלום. "וכל זה קרה באשמתי...." קייל השפיל את ראשו מאוכזב. "זה ממש לא אשמתך." אמרתי ברורה, אין קשר. "זה כן מדיסון." הוא אפילו לא מביט בי. "קייל זה אשמתך שאני שתיתי כמו איזה נרקומנית ועשיתי דברים שלא הייתי אמורה לעשות." הוא הרים את ראשו אליי, הבטתי בעיניו השחורות למרות המרחק הגדול. קמתי בזהירות וכרכתי את זרועותיי סביבו. ידיו אחזו בגבי והנחתי את ראשי על חזהו. "אם את לא זוכרת אמבר וניק צריכים לספר לך משהו." הרמתי את מבטי להביט בקייל שמגלגל את עיניו. סובבתי את ראשי לאמבר המסמיקה. "נו?" ניק נעמד קרוב לאמבר ואחז בידה. "אנחנו ביחד." חייכה אמבר בהתרגשות. "סוף סוף." חייכתי והתנתקתי מאחיזתו של קייל. "אבל אין לך בעיה אם זה?" שאלתי את קייל שגלגל שוב את עיניו. "זה רק בגלל זה ניק." נאנח קייל. "כבר אמרתי לך אני לא אפגע בה." ניק מביט בחולמניות באמבר שנייה לפני שנישק אותה וגרם לי לקייל וז'אק להשמיע קולות של גועל. "טוב רק לא לידי." אמבר וניק צחקקו.
"בוקר טוב!" שפשפתי את עיניי. "בוקר," עצמתי שוב את עיניי אבל גל של אור נכנס פתאום. "יש לי הפתעה!" הודיעה אמא, היא לטיפה את פניי ושערי גורמת לי להתעורר בכוח. אני שונאת הפתעות. "תראי מי פה?" הרמתי את ראשי בלי בררה לכיוון הדלת, דיאנה לבושה בג'ינס וחולצה פשוטים כמו שאוהבת ושערה האדמוני בלונדיני קלוע בצמה רופפת. "דיאנה!" קפצתי מהמיטה לחבק אותה. "כבר לא בוקר." חייכה דיאנה. "מי זו?" שאל קייל חצי ישן והצביע על דיאנה. הוא ואמבר לא הסכימו להשאיר אותי לישון לבד אז הם נשארו איתי. "בוקר טוב," חייכה אמבר ולא שמה לב בכלל מה קורה. "תכירו את דיאנה אחותי הגדולה." חייכתי ופיהם של של קייל ואמבר נפער. "יש לך עוד אחות?" שאלו ביחד לא מבינים. "אלה קייל ואמבר." הצגתי אותם. "מה השעה בכלל?" שאל קייל כששפשף את עיניו. "שלוש וחצי בצהריים." דיאנה הביטה בשעון שעל ידה. "אין סיכוי," מלמל קייל, טוב אחרי הכל הינו ערים עד שש וחצי בבוקר. "אנחנו חייבים לזוז." הכריזה אמבר מובכת טיפה. "תודה על הכל," ניגשתי להביא לאמבר חיבוק. "הכל בשבילך מדיסון." אמר קייל, חייכתי אליו וחיבקתי אותו. "אל תדאג זו לא הייתה אשמתך." הוא נשק למצחי ברכות. "ביי," חייכתי כשהם יצאו.
"מה זה היה?" שאלה דיאנה, היא משכה את ידיי והתיישבנו על מיטת בית החולים הקשה. "מה היה?" גיחכתי לא מבינה. "הוא חבר שלך." חייכה חיוך מוזר וקרצה. "לא, ממש לא." השבתי מובהלת והחיוך ירד מפנייה. "אנחנו בסך הכל חברים טובים." משכתי בכתפיי. "רק חברים." מלמלה באותו חיוך שוב. "רק חברים." אמרתי ברורה. "אני מבינה שריצ'ארד לא חשב לבוא?" היא הביטה סיבבנו. "לא אכפת לי." גלגלתי עיניי והדלת נפתחה בסערה. "את משתחררת!" צעקה אוליביה בהתרגשות. "טוב לפחות הפסדתי יום אחד של בית ספר." מלמלתי וכולנו צחקנו.
"מאדי אנחנו צריכות לדבר." הכריזה אוליביה כשהיא ודיאנה נכנסו לחדרי והתיישבו על מיטתי. אני לא אוהבת את המבט שלהן. "כן?" שאלתי ועצרתי את הסרט שצפיתי בו. "את יודעת הקייל הזה ממש חמוד." החיוך של אוליביה מוגזם לגמרי. "רק חברים." אמרתי וגלגלתי את עיניי.
"את בטוחה שאתם רק חברים?"
"לא תזיק לך קצת זוגיות,"
"נו מאדי מה אכפת לך?"
"אתן יודעות שאני לא רוצה את זה מאז מה שקרה לאמא ואבא." הרמתי גבה, אני מתחילה להתעצבן וזה לא יגמר בטוב. "זה היה מזמן ושניהם המשיכו כבר בחייהם." אמרה דיאנה. "המשיכו בחיים שלהם? זה שאבא נטש אותנו לטובת משפחה אחרת ואמא נשואה לאידיוט הזה, לא אומר שהכל בסדר?" אמרתי נסערת וכמעט צעקתי. העברתי את ידי בשערי ואני לא יכולה להסתכל עליהן. "נו מדיסון זה יעשה לך רק טוב." אמרה דיאנה ביאוש. "בכל מקרה הוא בכלל לא הסגנון שלי, הוא ילד טוב כזה." חרבשתי את חיי, ילד טוב עאלק את מי זה מעניין. "הפכים משלימים." חייכה אוליביה באושר. "אבל הוא זורם עם דברים הדפוקים שלי." ניסיתי לצאת מהמצב הגרוע. "לפחות תחשבי." אמרה דיאנה, אני כבר לא יודעת מה לעשות. "אני אחשוב." אני ממש לא הולכת לחשוב על זה, זה לא יקרה נקודה. "אנחנו תמיד פה בשבילך." אוליביה משכה אותי ואת דיאנה לחיבוק.
"איך את מרגישה מדיסון?" שאל ריצ'ארד כאילו זה מעניין אותו בכלל. "אני בסדר." השבתי באי נוחות, חיוכי מזויף לחלוטין. "סליחה שלא יכלתי להגיע היה לי עומס בעבודה." הוא הביט בי. "הכל טוב." זה מעניין תזין שאין לי.
בתמונה למעלה דיאנה💋
מקווה שנהנתם מהפרק🙃
(הפרק נכתב מחדש)
YOU ARE READING
Just The Way You Are
Fantasy-הושלם- היא הייתה ילדה רגילה לפני שקרה הגרוע מכל, הפחד הכי גדול של כל ילד. מאז ליבה ננהל ולאף אחד היא לא נתנה להיכנס. ״אני אוהב אותך בדיוק כמו שאת.״ נפלתי בעיניה הירוקות. ״אני לא יכולה לאהוב.״ היא אמרה בעצב והשפילה את ראשה. ״אז אני אלמד אותך מזה לאה...
