Perfect opposites

Chapter 46

אם יש שגיאות כתיב באמת מחילה אבל הדבר האחרון שרציתי לעשות זה לעבור שוב על הפרק, מקווה שתאהבו ותסלחו לי על השעה😂❤️

__________

ולפרק:

נקודת מבט איוון:

בשלב הזה, כשעיני עצומות ואני מחכה לכל מה שהעתיד מזמן לי, אני מרגיש איך תאי העצב האחרונים שהמורפיום לא דיכא מקצצים מתחת לעורי, לא מצפייה, או פחד, או תקווה למשהו מיוחד שיקרה. אני מרגיש אותם, מרגיש את הבחילה כמעט מטפסת לי במעלה הגרון, את המבט החמור שמייסון נעץ בי ואת צירי הדלת שנפתחה.

ליבי דופק אבל בקצב איטי כדי שלא יקרוס בחוסר כוחות, ראותיי מחזיקות עצמן בשרידי תקווה אחרונים, איבריי שאותם כאילו שכחתי מה זה להרגיש נחים להם על מזרן לבן אך לא באמת עושים דבר. והריח, הריח שחדר מתחת לעורי וקילף אותו פיסה אחר פיסה, כולם היו עימי כשחיפשתי את האומץ לפתוח עיניים ולגלות את גוף שאיבד את פקודות מוחו וכרגע פועל רק מזיכרון שרירים.

אבל למה אני מצפה? לא לתגובה מכילה ולא לאחת מרוסנת, לא ציפיתי לבלימת עצבים למילים דרוכות ולא שקטות  ולא ציפיתי ולא ציפיתי ולא חשבתי שאמצא עצמי מדמם על רצפה לבדי, ולא ידעתי מה להרגיש, ולא ידעתי מה להגיד, ולא רציתי לספק תשובות, חיפשתי שקט, אך כנראה שגם אותו לא אוכל לראות.

כי מעבר לכאב פיזי שנחרט בליבי, אחד שאפילו כל מנה מורפיום לא יכולה לטשטש, אני יכול להרגיש את הילד הקטן בוכה בתוך עצמי, מבויש, המום, ואנני בוכה בשבילו, רק מרחם, כי הוא עדיין חי בתוכי, ושום ילד לא צריך לחיות בצל מאיים.

אני מנסה להדחיק את המכות, את הידיים שנשלפו, את האכזריות שפצעה את עורי שנייה אחר שנייה בלי ערף, בלי הפסקה, כי לרוע אין סוף ולאנשים יש אין סוף רוע. אז למה ליבי עדיין פועם בהפתעה, למה עדיין כואב על דברים שנצפו מראש, למה ציפה מאותם אנשים לעשות מעשים שונים, האם לא נכוותי מספיק בשביל לדעת זו?

ובתוך כל הסופה הזו אני נסחף כדי לא לפגוש בבאה בתור, כמו דומינו מדויק הם נופלות ונעירמות עד שלבסוף יגיעו אליי.

ועיניי? עיניי עדיין עצומות כאילו באמת האמנתי שהחושך יעלים את המציאות. ואני יודע, אני מרגיש איך הוא לוקח שלוש שניות כבדות וארוכות כדי להבין את פני השטח, ואיני מאשים אותו, איני מאשים אחד מלבד עצמי, אך לזה נשאיר את הזמן שבו אוכל להתפרק מבלי שאף אחד יראה, לבד, רק אני.

ואולי יכולתי להודות למורפיום, כי הוא סותם את אוזניי, אני מצליח לראות מבעד לעיניים חבולות גבר אבוד שצועק את מה שנפשו צורחת, ולא ציפיתי לתגובה אחרת, כי ידעתי על אילו נקודות פניי האדומות מנגנות לו.