Perfect opposites

chapter 34

המטרה לפרק היא 90 הצבעות

מתנצלת מראש על שגיאות כתיב:)

-------------------------

קרטר עשה בדיוק את מה שבפירוש אמרתי לו לעשות, אבל זה לא שהייתי מופתע, לא באמת חשבתי שיעזוב אותי, הוא מעוניין להמשיך לשחק בי, לפגוע בי, או מה שזה לא יהיה שהוא מנסה לעשות.

המשכתי את המשך השבוע שלי כרגיל, כמעט ולא הולך לבית ספר, מעדיף להשאר מתחת לשמיכה ולתת לכובד שלה לחבק אותי ולגרום לי להרגיש שאני לא לבד, מעדיף לראות את דלת החדר הסגורה והנעולה ולדעת שאף אחד לא יכול להכנס דרכה, אף אחד לא יכול להכנס למרחב האישי שלי ולנפנף בבעיות שלי מול עיניי, אף אחד לא יעשה את זה, זה רק אני והמחשבות שלי, רק אני והקולות שמזמרים בתוכי, רק שדים שממשיכים לשחק בחצר הקדמית, שרים ורצים במעגל בזמן שאני צופה בהם מהקומה השנייה של הבית, יושב על כיסא חצי שבור במרפסת ומביטים בהם מחריבים אותי אבל נותן לזה לקרות. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, לא הרגשתי רצון להוזיז את שרירי שכבר עייפו מלהעמיד פנים, לא הרגשתי צורך לפתוח את עיניי ולהביט על הקירות החלקים שהיו ריקים כמו הנשמה שלי.

לא הנחתי לבעיות חיצניות להפריע לי, היו לי מספיק שריטות קודמות שנאלצתי להתמודד איתם. לא נתתי לקרטר לחדור למחשבות שלי, לא היה אכפת לי ממנו עכשיו, כשהייתי קבור בתוך המיטה במשך יומיים, נעול בתוך חדר שכבר לא מצליח להכיל את הרגשות שלי, הוא היה הדבר האחרון שחשבתי עליו, הטלפון שלי קיבל שיחות לא נענות ממנו לפניי שסיים להשתמש בכל הסוללה שלו ונשאר שוכב על הרצפה הקרה, מביט בי אך לא מקבל מענה ממני. גם אבי לא הפריע לי, לא הייתי צריך להסביר לו במילים שאני לא צריך לשמוע את הקול שלו או להשאל אם אני בסדר, כי אני לא, ולדבר איתו לא יעזור, הוא כבר יודע שאני יכול לטפל בעצמי, גם אם זה יקח שבוע שלם של חוסר תנועה ואפס מזון שהגיע לפה שלי, רק בהייה בתקרה ותנודה קלה של עפעפים שנסגרות על עיניים חומות.

האם אני יודע מה יהיה מחר? מצאתי את עצמי שואל את זה כמה פעמים בשעות האחרונות, האם מחר אצליח להוציא את רגליי מהמיטה? האם מחר אזכה לפתוח את החלון ולקבל את אור השמש על פניי, האם בטני תתחיל מתי שהוא להראות אותות של רעב? או האם היא יודעת ששום בקשה שלה לא תתקבל, האם השמש יודעת שאת עורי היא כבר לא תספיק לחמם, האם גופי יודע שאין שום כוח בשרירי כדי שאזיז אותם? האם רציתי לעשות את כל הדברים הללו שנערים בגילי לא חושבים עליהם בכלל, לא יודעים מה זה לשכב בחדר חשוך במשך ארבעים ושמונה שעות שאינך שולט על השינה שלך והמחשבות שולטות בך. לא, לא התכוונתי להוזיז את עצמי בקרוב מכאן, אני לא צריך לזוז מכאן, בשביל שאקום שוב אל מציאות שצוחקת עליי בפנים? שאלך במסדרונות בית ספר שסוגרים עליי והמועקה בחזהי תהפוך כל כך גדולה ככה שרק האלכוהול יוכל לפזר אותה? מאסתי באלכוהול, מאסתי בפתרונות מהירים וקצרים, לא היה לי אכפת כבר מה קורה, מה אמור לקרות, ומה יקרה, משכתי בכתפיי ונתתי לקולות השדים אשר זימרו לתוך אוזניי למלא אותי.