Perfect opposites

chapter 22

"אתה יכול לקחת אותי לשירותים?"

לנער לא הייתה תוכנית, אבל דבר אחד הוא ידע, אסור לו לתת למפלצות מהעבר לתפוס בו שוב, הוא הכיר אותם יותר מידי טוב, הוא ידע שהם לא ירחמו עליו, ידע שהם אכזריות מידי, מסוכנות מידי בשבילו, והוא לא ישחרר אותם בשביל אף אחד, בטח שלא בשביל קרטר. הוא לא ממש חיכה לתשובה, אך מייסון פעל מהר והבין שמשהו כנראה לא בסדר עם הנער, הבחין באלכוהול שהיה בכוס שלו, הוא ידע שאיוון מעולם לא שתה, טוב, לפחות ככה הוא חשב, לכן משהו בטח קרה. הוא תפס בגופו והוביל אותו אל השירותים שנמצאו בקומה למעלה. השני לא היה נראה כאילו הוא רוצה שמישהו מהנוכחים בסלון יבחינו בו, לכן מייסון דאג לעלות בזמן שאף אחד לא הסתכל. הוא היה חבר טוב, והנער בעל השיער החום לא ידע את זה כי לא באמת ניסה להכיר אותו, לא ניסה להכיר אף אחד מהחבורה, רוב הפעמים שהיו מדברים על עצמם הוא היה שומע אך לא מקשיב, לא טורח לזכור את הפרטים.

הוא הרגיש את ראשו מסתחרר, עיניו נעצמות מידי פעם, גופו כמעט מאבד שליטה, היה נופל כבר ממזמן אם מייסון לא היה תומך בו. הוא נאנח בכאב, מקלל שוב פעם את עצמו על זה שלא יכול להתמודד כמו שצריך עם אלכוהול. דלת השירותים נפתחה ושניהם נכנסו דרכה, איוון ממהר לצאת מאחיזתו של השני ומחזיק בקיר, מניח עליו את ידיו ולאחר מכן נופל לישיבה כנגדו. הוא לא ידע מה עומד לקרות עכשיו, שוב, לא תיכנן כלום, הוא תמיד נהג לעשות זאת, אבל הפעם לא היה לו באמת אכפת, כמו שלא היה לו אכפת ללבוש את הבגדים השחוריפ, כמו שלא היה לו אכפת לשתות את האלכוהול בחברתם, המצב התחיל לחזור על עצמו, לא היה קשה להבחין בכך, הוא שוב מתחיל להלחם בדמות שכתב לעצמו, שוב הכל מתחיל להתפרק, החברים יתרחקו שוב והבגדים הגדולים ישבו על גופו בחזרה, עד לפעם הבאה, עד שימצא הזדמנות חדשה.

אז הוא בהה בקיר מולו, העיניים שלו אומרות הכל ושום דבר, חסרות רגשות ומילים, ברכיו מוצמדות לחזהו וידיו מוטלו על הרצפה הקרה. ומייסון? מייסון סגר את הדלת בשקט ורק הביט בו, מנסה להבין בשקט מה קורה, איך כל ההתנהגות של הנער השמח והמאוד בסדר נעלמה ועכשיו ניצב מולו ילד שבור ששתה חצי כוס שלמה של וודקה. היה לו הרבה שאלות בראש, אבל הוא ידע שלא הזמן לענות עליהם, הוא רצה לעזור לשני, לא רצה לראות אותו ככה, זה העציב אותו, לכן היה צריך לדאוג לו, ואם ירצה לספר לו זו תהיה ההחלטה שלו בלבד. אז הוא לקח את המגבת הלבנה שנתלתה על הוו הכסוף שעל יד הכיור, הרטיב אותה במים קרים מהברז וסחט אותה. הגבר הגבוה התיישב על ברכיו בין רגליו של איוון, רואה איך המבט שלו נפגש בשלו ועדיין לא אומר דבר, הוא ניסה לגלות מה מתחולל מאחורי העיניים החומות והגדולות שבוחנות אותו, ניסה לגלות מה עובר בראשו, לוקח את את הבד הרטוב ומצמיד אותו למצח החיוור של חום השיער, מזיז את שערותיו אחורה ונאנח בשקט.

"יותר טוב?" הוא שאל, מבחין לפתע שזו הייתה הפעם הראשונה ששניהם היו באותו חלל לבד, רק הם, בלי ג'ייקוב או כל אחד אחר, הוא הבין שלא כל כך הכיר את איוון, למרות שבילה בחברתו הרבה, הנער לא באמת שיתף כל כך את מה שעובר בחייו, לא היה מדבר הרבה, מעיין ילד ביישן שהחיוך שלו תמיד היה ברקע, לא משנה מה. זה גרם למייסון לחייך אפילו קצת בעצמו, הוא מצא הזדמנות להכיר אותו, וזה מצא חן בעיניו. הוא אהב להכיר אנשים, אז למה לא עכשיו?

"מה אתה מחייך כל כך הרבה?" הילד שאל בקול צרוד ומריר שהפך את החיוך של הגבר לצחוק קטן, הוא מעולם לא ראה אותו ככה, אבל זה הצחיק אותו, המראה של פניו הזעופות היה חמוד. הם היו קרובים אחד לשני, מה שגרם לריח האלכוהול להגיע לאפו של מייסון, שוב מביא אותו לתהות למה החליט לשתות בפתאומיות.

"אתה בסדר?" הוא שאל בקלילות, ממשיך להצמיד את המגבת אל מצחו של השני שהנהן בשקט ועצם את עיניו כאילו אם לא יראה כלום שום דבר מזה לא יקרה באמת. הוא לא רצה לדבר באמת, אבל הוא הרגיש מעיין תודה לגבר שעזר לו, לכן ניסה לא להתנהג אליו כמו החרא שהרגיש. ראשו כאב, והוא היה חייב להודות שהמגבת הקרה עזרה לו, השקט של חלל הסגור עזר לו, ויותר מכל, לא לראות את הברבי המושלמת בסלון עזר יותר מהכל. אך לפתע היה ניתן לשמוע את הצחוק הקולני שלה מהקומה התחתונה, היא ניסתה לתפוס תשומת לב, איוון כבר הכיר את כל סוגי האנשים שאפשר, היא מדברת בכל ומשתמשת בתנועות בולטות כדי שיסתכלו עליה, היא צריכה את היחס הזה, יחס שמחפר על חסך ילדות שבטח יש לה. אבל איוון לא עמד להיות הפסיכולוג הדמיוני שלה, מצידו היא יכלה ללכת לעזאזל, להעלם מהחיים שלו ומהבית הזה.

"נהדר.." הוא נאנח בכבדות וגילגל את עיניו, מרגיש כאילו קיומה חדר מתחת לעורו כמו רעל שמתפשט בגופו. הוא הביט אל השני, לוקח את המגבת אל ידו ומורה למייסון לעזוב אותה. "תודה.." הוא לחש בשקט והפיל את ראשו אל הקיר שמאחוריו, פולט אנחה נוספת ועוצם את עיניו, נותן לגופו להרגע. הגבר בעל השיער השחור שנטה לאפור קם על רגליו והתיישב לידו, מקרב גם הוא את ברכיו לחזהו, מניח את ידיו עליהם.

הדקות עברו, ושניהם נתנו לדממה בחדר להמשך, כל אחד נכנס אל תוך עולמו, לא באמת מתמקדים במחשבה אחת אלא תוהים מה באמת קורה כאן. "אתה יכול ללכת לחברים שלך, אתה לא חייב להשאר כאן איתי." איוון הטה לעברו את ראשו, פוגש בפרופיל פניו, באפו הסולד של השני ולסתו החדה. חשב לעצמו שאם לא היה מכיר אותו היה בטח מסכים לשכב איתו, הגבר הבוגר לא היה נראה רע לדעתו.

"החברים שלי?" הוא התעלם מדבריו והחליט להתמקד רק בחלקן. האנשים שהיו בסלון הינם חברים של איוון, לכן הצורה בה ביטא את מילותיו בילבלה את מייסון, גרמה לו לחשוב כאילו הנער לא החשיב אותם כלל כחבריו. השני גילגל את עיניו, מעביר את ידו בשיערו ומבחין בעיניים הירוקות שהביטו בו עכשיו. הוא הרגיש את כאב הראש הולך ובא, גורם לו לעוות את פניו בשקט, הילד העלה את אצבעתו אל שפתיו וסימן לשקט, עפעפיו הופכים כבדים יותר, נסגרים באטיות. אך זו לא הייתה סוף השיחה, מייסון ידע את זה, שניהם ידעו את זה.

--------------------------------------------------

פרק קצר כן, מחר יעלה אחד נוסף.