Perfect opposites

chapter 52

"אז אתה אומר לי שאם היית צריך לבחור בין ללבוש כל יום את אותו הדבר ובין לאכול כל יום את אותו הדבר-"

"כן, במאה האחוזים, לא הייתי אפילו מהסס."

"איך תוכל ללבוש כל יום את אותו הדבר?"

"איך תוכל לאכול כל יום את אותו הדבר?? זה פאקינג מדכא!"

בהיתי בגבר שישב בספה מולי, לכל אחד מאיתנו קופסא של נודלס שקרטר הזמין לבית החולים. שנינו נהנים מהאוכל בזמן שאני יושב ברגליים משולבות על המיטה והוא על הספה.

"היית מסכים לאכול את הנודלס הזה כל יום איוון?" הוא שואל בחיוך ערמומי, גבותיו מורמות בהוכחה. הוא לוקח עוד אטריות אל פיו בזמן שאני מנסה לחשוב.

"אני מניח שיש משהו במה שאתה אומר." אמרתי ביאוש מזויף וצחקתי יחד איתו.

—-------

עבר שבוע מאז ביקורו של בריידן, אבי גם הוא בא לבקר כל יום והיה נשאר לישון איתי לפעמים, בימים שקרטר היה עושה משמרות לילה. הרגשתי כבר הרבה יותר טוב, רוב החבורות שלי כבר הספיקו להעלם והפסיקו לכאוב. והמראה האנושי שלי סוף סוף התחיל לחזור אליי. שנאתי להראות כמו שק חבטות.

ג'ייקוב ומייסון ושאר החבורה גם ביקרו אותי לפעמים, בעיקר מייסון, לא שכח אותי. והייתי יותר מאסיר תודה על זה. כי הרגשתי רע עם עצמי כל כך וכל רגע שאחד מהם היה פה זה גרם לתחושות להעלם. אהבתי את זה שנתתי לעצמי להפתח יותר, כאילו משקולות של שנים ירדו ממני, משקולות שכלל לא היה סיבה שאסחב.

'איוון בייבי אני הולך להיות אצל אחותי היום, מחזירים אותה הבייתה, אני אהיה אצלך בערב.'

קרטר שלח הודעה שהופיעה על הצד העליון של המסך שלי בזמן ששיחקתי במשחק  סתמי.

'אוקיי, קח את הזמן. אוהב.' רשמתי לו בחזרה, טיפה חושש מאיך שיגיב, אף פעם לא התוודתי בפניו בשום צורה של חיבה, אבל עכשיו זה הרגיש נכון.

השבוע האחרון בבית החולים, היה אולי התקופה הכי מדהימה בחיי, אם נניח בצד כמובן את הסיבה שהגעתי לכאן. היחסים עם קרטר הפכו הרבה יותר טובים ופחות מסובכים, כמובן שהיה לנו הרבה על מה לדבר אבל האנרגיה בנינו פשוט זרמה, כאילו ריפאה אותי מבפנים. גם היחסים שלי עם עצמי הפכו הרבה יותר קלים, בצורה שעמדה לגרום לי לבכות, כי הבנתי כמה העמסתי על עצמי כל השנים האלו.

אבא שלי הזכיר פעם אחת את הרעיון שאלך לפסיכולוג, הוא היה מעלה את הנושא מאז שאימי נפטרה. הייתי הולך למפגשים האלו בשנה הראשונה שאחריי מותה אבל מאז כבר לא התמדתי. היה משהו שהרגיש לי לא טבעי בלתת למישהו לדעת מה עובר בראשי ומה מתרחש בליבי. אבל אולי עכשיו אתחיל לשקול את זה מחדש, כי לא רציתי להמשיך להתדרדר במדרון החלקלק הזה ולהפוך למבוגר אטום שלא יודע לבטא את הרגשות שלו.