Perfect opposites

chapter 42

מקווה שאהבתם❤️ אשמח לשמוע את דעתכםםם😚

————————-

הדרך שהובילה מדלתות בית הספר אל השער הגבוה שהקיף אותו הייתה לוקחת לאיוון דקה כדי לחצות אותה, אך עכשיו כשעמד על סף מדרגות הבטון האפורות כשידו הימנית מחזיקה בתיקו שנזרק אל הרצפה וידו השנייה מוצמדת לבית חזהו, הוא יכל להשבע שהמרחק שהיה מטושטש דרך עיניו שבקושי היו פתוחות לעולם לא יגמר. רגליו בקושי זזו והפנים שניקה בשירותיי בית הספר התמלאו חזרה בדם שירד מאפו ,שפתיו החתוכות והחתך שנוצר מתחת לעינו הימנית ואם הכאב לא היה זורם בין וורידיו ישר אל כל מקום בגופו הוא היה מרגיש את הטיפות זולגות על עורו ומגיעות לחולצתו, מכתימות את הבד שכבר לא נשאר בו פיסה נקייה.

אז הוא התחיל ללכת, כי הדרך אל הסוף מתחילה בצעד הראשון, ועם כל אחד כזה הוא הרגיש איך הרגליים שלו רועדות והעצמות שלו כמעט ולא מחזיקות את עצמם, הוא הרגיש את ריאותיו נלחמות על החמצן הארור ואת עיניו מחזיקות את עצמן שלא יסגרו, הוא רק רצה להגיע אל ביתו, רק רצה שהכאב יגמר, שיכול לנשום, שיוכל ללכת, שיוכל לחיות את החיים שהגיעו לו, חיים שבורחים לו במרוץ אל החלום.

איוון עשה את הצעד החמישי שלו, לא עבר אפילו את המדרגות שניצבו תחתיו, היאוש החל לאכול אותו וגרוע מכך הרחמיים הרעילים שמילאו את ליבו איימו להרוג אותו אחת ולתמיד והטלפון שהמשיך להרעיש לא הפך את כל המצב ליותר טוב. הוא קרס בבת אחת אל הבטון שמתחתיו, מתנשם במהירות ויורק את הדם שמילא את חלל פיו. ידו השמאלית כאבה במיוחד ובנוסף לכך הוא לא יכל להזיז אותה, הנער המדמם ידע ששבר אותה, לא היה זה קשה לנחש, אז הוא הניח את התיק על הרצפה ובעזרת ידו השנייה בלבד ניסה להוציא את המכשיר דרך הרוכסן, ולאחר דקות בודדות של תנועות מגושמות ואנקות כאב קולניות שנכלאו בגרונו הוא הצליח להוציא את הטלפון. המסך הכבוי נדלק שוב כששיחה נוספת הגיעה אליו יחד עם טיפות הדם שנפלו מפניו.
זה היה קרטר, ואיוון לא ידע מה לעשות, פיו בקושי נפתח בשביל לדבר ועיניו בקושי רואות את המילים שמונחות על הצג.

כהה השיער המשיך לשבת שם ללא תזוזה, עיניו נסגרות ואוזניו שומעות עוד שיחה שנגמרה ללא מענה. הוא לקח את המכשיר לבסוף והחליט להתקשר לאדם היחיד שיכל לעזור לו מבלי שכל הסיפור יגיע לקרטר או למייסון בדרך כלשהיא. איש הקשר שלו הופיע לאחר כמה שניות של חיפוש ולבסוף איוון התקשר אליו, יודע שאולי יתחרט על כך אך זו הייתה האפשרות יחידה שלו חוץ מלהמשיך לשבת כאן ולחכות שיאבד שוב את הכרתו.

"איוון?" הקול המופתע נשמע לאחר שני צלצולים בודדים, הנער שמע את הקול המוכר והתפלל שהגבר יהיה פנוי בשבילו עכשיו.

"בריידן." הקול שיצא מגרונו לא היה מוכר לשניהם, כמעט חירשי, מה שגרם לאיוון לדאוג יותר. הוא נאנק בכאב, יושב כשגבו מכופף וגופו מקופל כמעט אל תוך עצמו.