Perfect opposites

chapter 10

18/10/2018

"אנשים יבגדו בך, אנשים יעזבו אותך, אנשים באמצע יום בהיר יחליטו שהם לא רוצים להיות לידך שוב, אבל זה לא אומר שזאת אשמתך, האשמה שלך היא העובדה שהאמנת להם מתכתחילה."

המילים המודגשות הונחו על הדף הראשון של המחברת השחורה שאיוון דאג להחביא טוב מאוד בין הבגדים המקופלים שבארונו. והוא האמין לכל מילה מהם.

איוון היה נראה נער חברותי, חייכן, שמח ואחד כזה שלעולם יאבד את התקווה מליבו. טוב, הוא לפחות דאג טוב מאוד להראות את זה, כי ברגע הראשון שדלת הבית נסגרת מאחוריו, והוא חוזר אל החלל הריק והמשתק שנקרא ביתו, איוון האמיתי חוזר, נער שלא חי את החיים, אלא שורד אותם, נער שהתקווה ממזמן כבר לא שוכנת בליבו, וכל הדמות השמחה שהוא מקרין כלפי חוץ, היא הגרסה הכי שנואה שלו. כי הוא ידע שהכל מזויף, הוא ידע שלעולם לא יהיה הנער הזה, הוא רק היה צריך להעמיד שהוא כן, כדי שאנשים לא ישאלו שאלות, שאנשים לא יסתכלו עליו ברחמים, שלא ידעו את האמת. והאמת היא? שאיוון הוא נער כמעט בן שבע עשרה שהחיים היו בשבילו לא יותר מאשר משחק קשוח.
הוא לא אהב לנגן בפסנתר, הוא לא אהב לשיר, הוא לא אהב ללמוד צרפתית. הוא רק עשה את זה כי הוא טוב בזה, עשה את זה כדי שלא יחשבו שהוא כישלון.

את השירים שהוא שומע, אין אחד שלא שונא יותר ממנו, כי כשהוא מגיע הבייתה המוזיקה העדינה מתחלפת ברעש הגיטרה החשמלית, ובמוזיקה הכבדה והאגרסיבית שבקעה ממערכת השמע היקרה שבסלון.

הוא אהב לשמוע את אוזניו מתמלאות ברעשים המהירים שמחקו ורמסו את מחשבותיו, הוא אהב את מוזיקת המטאל שהפכה לחלק ממנו, ולכן הדבר הראשון שעשה כאשר הגיע הבייתה זה לדאוג שהמוזיקה המרעישה תמלא את אוזניו.

לאיוון לא היה אכפת שאף אחד משכניו ישמע אותו, אך גם אם היה לו אכפת, הם לא יכלו לשמוע אותו. חלל הבית היה כל כך גדול, והמרחק בינו לבין שכניו היה מספיק בשביל ששום דבר לא יוכל להשמע בינהם.

הנער הוריד את תיק בית הספר מכתפיו וזרק אותו על הספה הגדולה שבסלון שפנתה אל הטלויזיה הענקית שמולה. ככה גם נעליו נזרקו אל כמה מטרים ממנו ותלבושת בית הספר גם היא. הוא אהב להשאר בבית בלבוש הכי מינמלי שאפשר, להסתובב כשרק בוקסר שחור לגופו. וזה לא שמישהו אחר יכל לראות אותו או להגיד לו אחרת, אימו נפטרה כשהיה בן עשר וההורה היחיד שהיה לו, היה אבא שלו שרוב זמנו היה בחול ובא לעיתים רחוקות מאוד כדי לבקר את איוון, זה היה נדיר שראה אותו יותר מפעם אחת בשלושה חודשים. אך לשחור השיער זה כבר ממזמן לא הפריע, הוא ידע שכולם יצאו מהחיים שלו מתי שהוא, שחבריו יתחלפו תמיד, שאביו לא בנאדם רע, רק אחד שמעדיף את הכסף שלו על פניו הבן שלו. ואיוון לא שנא אותו על זה, בעצם, הוא הודה על זה שהוא נמצא לגמרי לבד בכל הבית הענקי שלו, הוא אהב את זה שיכל לשלוט על חייו בצורה עצמאית לגמרי, בלי אף אחד שיגיד לו מה לעשות, איך לעשות ובלי הגבלה מוחלטת של כסף.