Perfect opposites

Chapter 38

26/10

אני וקרטר יצאנו מדלתות בית החולים הגדולות והכבדות וצעדנו על רחבת החנייה הגדולה אל עבר הרכב הגדול והשחור שלו. הרוח עוטפת את גופי ואני נותן לה לעשות זאת, נשאר בשקט, רק אני והמחשבות שלי שעומדות להשתלט עליי. ניסיתי לא להתעמק במה שהולך לקרות, ניסיתי לא לתת לחששות שלי לתפוס מקום, אבל זה היה חזק ממני, חזק יותר תקווה שאי פעם מילאה את ליבי. אך ידעתי ששום דבר בעולם לא יגרום לי לנתק את הקשר הטרי הזה מקרטר, לכן הדבר היחיד והבריא ביותר שנשאר לי לעשות הוא לדבר איתו על הכל, לשים את הקלפים על השולחן ולחשוף גם את הסודות הכי מכוערים שלנו, כי זו הייתה הדרך שתוכל להשאיר אותנו במסלול הנכון, זו הייתה הדרך היחידה שבה נוכל לא להרוס הכל.

״קרטר..״ אני פולט לפתע בשקט, לוקח את הצעד והולך על זה, קולי יוצא מעט חלש ועיניי עולות אל שלו בעודי מחזק את האחיזה בידו אשר נכרכה סביב שלי. הוא בין רגע מוריד את מבטו אליי ונותן לי עיניים שואלות, מחכה שאמשיך לדבר. שמתיי לב שלא הרבה במילים מאז שעזבנו את המקום הנורא, לכן לא עשיתי דבר אלא רק נתתי להגיון שלי לקחת פיקוד.

״נוכל להגיע לבית שלי ואולי לדבר, אממ, על הכל?״ החשש פקד אותי אך עדיין השארתי את מבטי על שלו, הייתי צריך להראות רציני ומלא ביטחון, לא היה זמן למבוכה עכשיו. אני מבחין בו מחייך ומניח לפתע את ידו שלפניי שנייה הייתה בשלי, על כתפי ומצמיד את גופי איליו. ״זה הדבר היחידי שאנחנו הולכים לעשות.״

————————————

ראיתי שניסה להפיג כמה שיותר את המתח ששרר בנינו, אך ברגע שרגלינו דרכו בתוך שטח הבית האוויר הדומם נכלא בנינו וגרם לשנינו להביט אחד בשני במבוכה. טוב, לפחות אצלי, קרטר ידע איך להשאיר את הפרצוף האטום שלו כל פעם שרצה להתחמק מהפגנת רגשות. אני בולע את הרוק שהצטבר בפי והולך לכיוון הספה הגדולה שניצבה בחלל הסלון, משאיר את הגבר מאחוריי ומקווה שהלך אחריי. הלחץ תקף אותי, מה עליי לעשות? להגיד? האם נמשיך להישאר בדממה הזו לנצח?

ניערתי את המחשבות הנוראיות מראשי והתיישבתי על המשטח הרך שהכיל אותי בתוכו, נושך את שפתיי יותר מידי חזק ומכווץ את ידיי, תוהה לעצמי האם ראה את החששות שצפו סביבי. אך קרטר רק התיישב לידי, מעלה לפתע חיוך על פניי כשגופו פונה אליי וידו נשלחת אל רגלי. הוא מתקרב, באיטיות, מפלס את דרכו עד שהיה צמוד אליי וכרך את ידו השנייה סביב כתפי. עדיין לא הבטתי בו, רק בהיתי בטלוויזיה הגדולה והכבויה בתקווה לא מוסברת שתדלק ותסיח את דעתי. הרגשתי את הנשימות החמות שלו על עור פניי, נשימות שהפכו יותר ויותר מסוכנות כאשר ירדו אל צווארי, מדגדגות אותי וגורמות לכל שערותיי לסמור במתח מוזר אך מענג. אני פולט אנחת הקלה קטנה ומחייך בעצמי, מסיט את עיניי אליו ופוגשות בשלו שכבר הספיקו לעלות אליי. הריח הממכר שלו התגנב אל אפי והכניס אותי לאופוריה כמו סם מסוכן שרק הוא יכל להחזיק בו.