Perfect opposites

chapter 32

היי לכולםםם, מקווה שתצביעו ותגיבו המוןן, אני ממש אשמח לשמוע את דעתכם על הפרק❤❤

המטרה לפרק היא 90 הצבעות, אוהבת:)

"כמה שתית?" השאלה לא באמת יצאה מבין שפתיו על מנת לקבל תשובה, נזרקת אל האוויר כמו גופי שנזרק על כתפו, פניי שוב פוגשות בגב שרירי רק הפעם היה זה של קרטר. אני מרגיש את עיניי מסתחררות וסוגר אותם, ידו החזקה אוחזת ברגליי והישבן שלי מונח ליד פניו. אני מחייך בעיוות ומחזיק בלי צורך בבד החולצה שלו. אנחנו עדיין נמצאים בחדר השירותים. הוא הסתכל עליי דרך המראה ואני קירבתי את אצבעותיי וסימנתי לו ששתיתי קצת אך שנינו ידענו שזו לא הייתה האמת. הוא גלגל את עיניו וזה גרם לצחקוק קטן להפלט מפי, הוא חייך אליי חזרה ונתן מכה קטנה לאחוריי לפניי שפתח את דלת והוציא את שנינו מהמסיבה הזו.

קרטר המשיך לסחוב אותי עליו למרות שכבר הגענו למדרכת הרחוב לאחר שנדחקנו בין עשרות בני נוער שתקעו בנו עיניים חטטניות, אך לא שהיה לאחד מאיתנו אכפת, אני בטוח שהאלכוהול עזר גם לזה.

"תוריד אותי קרטר." אני רוטן למרות שנהנתי ממגע ידיו, האחיזה שלו ששמרה אותי קרוב אליו שלא אפול.הוא לא אמר דבר ורק החזיר אותי לעמוד על רגליי הלא יציבות, כורך את ידיו סביב מותניי ונותן לי להחזיק בו. הרמתי אליו עיניים מעורפלות, רואה את פניו בטשטוש אך לעולם לא הייתי שוכח אותם, החום בין רגליי מתגבר, הקרבה בנינו כמעט גרמה לעורי לעקצץ ולבטני להתהפך במקומה, ואני רק תהיתי לעצמי האם זו המשיכה הגופנית שלי אליו או ליבי שמנסה לרמוז לי על רגשות שקבורים מתחת לחומות עבות שניסו להסתיר כל סימן של חולשה. מעולם לא ידעתי מה זה לאהוב מישהו, לכן לא ידעתי איך לפעול, מה לחשוב, או מה לומר. העובדה שלפניי כמה רגעים קרטר הסביר לי בבירור ששום דבר מעבר לסקס לא יקרה בנינו רק סיבכה את כל העיניין, האם הייתי אמור להתאכזב מזה, האם בכלל ציפיתי למשהו? ואולי העובדה שנמשיך לשכב רק תהרוס הכל? האם אמר בכלל שנמשיך לשכב? אני כבר לא זוכר כלום.

"מייסון עצר את כל הכיף, רק רציתי לשכוח." מילותי יוצאות אל האוויר הקר שהקפוצ'ון שהוא מחזיק בידיו היה אמור לחסום מלהגיע לגופי, ידו של קרטר הונחה על ראשי, מלטפת מעט את שערי ומסיטה אותו מפניי. "לשכוח מה?" הוא מחזיק עכשיו בפניי ומרים אותם אליו, שפתיי היבשות נפתחות כאילו חיכו למגע חם אך שום דבר לא הגיע. הוא סקר אותי בעיניו, נראה כאילו ניסה להשיג לפחות רמז אחד קטן על מה שקורה בתוכי, קצה חוט שיפרום את כל החולצה.

"את עצמי," לא רציתי להשמע ככה, כאילו שום דבר כבר לא חשוב לי, בלי רגש בקולי, בלי חום שימלא את גופי."אני לא רוצה להיות כאן,אני לא רוצה לחיות ככה." עצמתי את עיניי ולקחתי נשימה נוספת אל תוך ראותיי, פולט אותה לאחר מכן באנחה כבדה שפגעה בעור פניו מאחר שהיינו כל כך קרובים. "תסתכל עליי." הוא אומר, מילותיו נחלשות כנגדי, צווארו מכופף אליי בעוד רגליי עומדות על קצות אצבעותיהן וראשי מורם אליו כדי לסגור את פער הגבהים שלנו. עורי סמר והחום תקף את כולי, גורם לנשימותיי להפוך מהירות יותר וללחיי סמוקות יותר עד שכמעט שרפו. מה עומד לקרות? עד מתי ימשיך לשגע אותי?