Perfect opposites

chapter 25

הבוקר שהתעוררתי אליו לא היה משהו שכבר הכרתי, הרגשתי שונה, הרגשתי את הכאב שהעיק על חזהי יורד, הרגשתי טוב, גם אם זה היה רק לכמה רגעים. חייכתי בשקט כשקמתי מהמיטה, וגם כשציחצחתי את שיניי ולאחר מכן כשהבטתי במראה כדי לסדר את בגדיי. וכשיכולתי לשמוע מלמטה את הקולות המעטים שבקעו מהמטבח חיוכי התרחב אפילו יותר כי ידעתי שאבי הכין לנו ארוחת בוקר, אבל כמובן שכאב הראש היה חייב להרוס הכל, מכריח אותי לקחת כדור מהמגירה הקבועה בה הונחה הקופסא המוכרת, רואה שהיא כמעט נגמרת ומזכיר לעצמי לקנות חדשה. אז ישבתי לאכול עם אבי, והתחמקתי משאלותיו כשרצה לדעת מעיין כאב הראש שלי, שנינו יודעים את התשובה, וכשהסיע אותי לבית הספר ונשק לי לשלום על ראשי כבר הרגשתי יותר טוב.

"להתראות אבא." נופפתי בידי הקטנה וראיתי את מכונית היוקרה שלו מתרחקת לאט לאט משפת המדרכה ויותר ויותר תלמידים מביטים עליי ועלייה, ידעתי שכל בית הספר הזה עשיר בצורה מוגזמת, אבל הילדים כאן ידעו מה אבא שלי עושה, ולא פעם ביקשו שאתן להם סיבוב על המוכניות המיותרות שנחו בחנייה שלי, אך כבר יכולתי לנחש את התשובה של אבי, ידעתי שיסרב, והדבר האחרון שאני אי פעם אעשה זה לאכזב אותו.

נשארתי לעמוד שם למשך כמה שניות והסתובבתי אל השער שהיה פתוח לרווחה, הרוח הקרה נשבה אל תוך גופי ועצמותיי, מוסרת לי דרישת שלום ומברכת את פניי. התגעגעתי אל החלל החם של המכונית, אך גם לא רק למזגו החם, רציתי רק לנסוע עם אבא שלי ולהתרחק כמה שיותר מהמקום הזה, המקום שהיה מקור החרדות שלי, הבעיות שלי, כור ההיתוך של כל השכבות המגעילות של הנוער שיצר מפלצת אחת גדולה שאכלה אותך אפילו מבלי שתדע, מבלי שתדע שהיא חדרה עמוק מתחת לעורך עד שאתה תרגיש אותך מרעילה את ליבך. נשמתי עמוק ועצמתי את עיניי לכמה שניות, נותן לעצמי עידוד קטן שכל זה יגמר בשעה אחת, ושמחר לא אצטרך לחזור לכאן כי אני ואבי נבלה ביחד. העלתי את החיוך השטותי על פניי, אלוהים כמה ששנאתי אותו, שנאתי את עצמי, אבל בשנייה אחת קריאה הוציאה אותי ממחשבותיי העמוקות, גורמות לי להעלות מבט מהיר ולהסתכל אל המרחק, אל מייסון שעמד בשער בית הספר מלא התלמידים, מתנשא מעל כולם עקב גופו אשר היה גבוה מהממוצע וגם כיוון שהיה תלמיד כיתה יא.

'הוא לא גבוה כמו קרטר.' קול שבכלל לא ידעתי שקיים נשמע בצד מרוחק בראש שלי, למה הגבר הארור הזה תמיד נמצא בראש שלי, אפילו על בריידן אני לא חושב כל כך הרבה ביום.

אוי, בריידן

פתחתי את מכשיר הטלפון שלי בזמן שהמשכתי להתקדם אל מייסון שנופף אליי ובדקתי האם השאיר לי הודעות חדשות. נכנסתי אל איש הקשר שלו וראיתי ששום הודעה חדשה לא הגיעה אליי. טוב, מה חשבתי לעצמי אפילו, הוא לא אמור לקרקר אחריי כל היום. גילגלתי עיניים ודחפתי את עצמי בין כל הילדים שמשום מה כל כך מיהרו אל תוך המבנה המבחיל.