Perfect opposites

Chapter 55

אני מתלבט אם לשלוח את ההודעה.

״אני אוהב אותך.״ המילים הופיעו על המסך והקו הקטן לידן היבהב כאילו מזהיר אותי מההשלכות.

אבל זה היה נכון, לא?

אהבתי את קרטר, עם כמה שאני יודע מה זה לאהוב, אהבתי את ההילה שמרצדת סביבו כל פעם שאני רואה אותו, את דפיקות הלב שמדגדגות בבית חזהי בכל פעם שאני לידו, ואיך שהוא מלטף אותי, ככה, בלי שום סיבה.

אבל עכשיו, עכשיו אני מבין את מיליוני שירי האהבה הכואבים שנכתבו, עכשיו אני מבין מזה לרצות בטובתו של מישהו אחר ולדעת שהאמת הכואבת היא שטוב לו בלעדיך, והחלק הכי כואב הוא זה שקרטר לא מודע לזה. הוא לא יודע כמה אני רעיל וכמה אני ילד קטן שלא מסוגל אפילו לשלוט ברגשות שלו ולדבר איתו פנים מול פנים. שאני כפוי טובה שצעק עליו במסדרון בית החולים אחרי שהוא היה ליד המיטה שלי במשך כל הזמן הזה, והסתבך שוב עם המשטרה. בגללי.

אני שואל את עצמי מהי ההחלטה הכי נכונה לעשות עכשיו. אני מנסה לשים את הרגשות שלי בצד, אבל לא יודע איך. האם להפרד ממנו עכשיו ולברוח מהכל יעשה לו טוב? או שאני צריך לשפוך עליו את כל מאורעות חיי ולהגיד לו באיזה נקודה הכל התדרדר ונהפכתי למתוסבך שאני.

הייתי פעם אצל פסיכולוגית. היא אמרה לי לא לקרוא לעצמי מתוסבך, כי אני רק בנאדם שקורים לו דברים מורכבים. היא ניסתה בדרך עקיפה לגרום לי להבין שזו לא אשמתי.

אבל עכשיו, בתוך הראש שלי, כל האצבעות מופנות אליי, השופט קבע את גזר הדין ואני עומד להשלח לכיסא החשמלי שיקח אותי ויהפוך את העולם לטוב יותר.

אבל אולי לא מגיע לי בכלל למות, מגיע לי להמשיך לחיות כל יום את הסבל הזה כי אני גרמתי לו, ולגאול אותי מיסוריי זו מתנה טובה מידי.

אני מגיל עשר מתמודד עם חרדות ודיכאון, לא כאלו שקוראים עליהם באינטרנט כדי שתאבחן את עצמך לבד, אלא שאם תפתחו את התיק הרפואי שלי תוכלו לראות את המילים הגדולות והמכתימות האלו, ואת שלל המרשמים שניתנו לי ומעולם לא לקחתי כי כדור נגד חרדה או דיכאון לא יחזיר את אמא שלי לכאן. וזה רק מה שיפתור את הכל, אם היא תחזור אליי.

או שאני אלך אלייה.

מעולם לא התמודדתי עם פגיעה עצמית. לא מהסוג הפיזי לפחות. כי לתת למצב להתדרדר זו רשלנות אישית שלי.

ואני יודע שיש לי את כל הפריביליגה בעולם לא להרגיש ככה. שאני יכול ללכת לאיזה פסיכולוג או פסיכיאטר שארצה, ושתהיה לי קבוצה שלמה של רופאים שרק ישבו וינסו להבין איך לתקן אותי.

אבל זו הבעיה שלי, שאני לא רוצה ששום דבר מזה יתוקן. כי להיות בסדר זה אומר למחוק את שש השנים האחרונות מהחיים שלי, ולהיות בנאדם אחר. ואני לא יכול להיות בנאדם אחר אם ביססתי את כל האישיות שלי על ההפרעות האישיות שלי.