Perfect opposites

chapter 16

עבר הרבה זמן אני יודעת, אני מקווה ורוצה שתבינו אותי, היו לי הרבה לחץ בתקופה באמת שמכל תחום אפשרי. ותאמינו לי שאי אפשר לכתוב במצב כזה. אני לא רוצה להשמע חצופה אבל זה קל תמיד לבקש פרק, אני בנאדם, כמוכם, ואמרתי את זה כבר פעם אבל לא כל היום עומד לרשותי, ואני תמיד רואה שאם עובר יותר מידי זמן אז שואלים אותי בלי סוף מתי עולה פרק. אז תדעו שאם היה לי זמן הייתי מעלה, ואם אתם רואים שלא תדעו שאני ממש עמוסה. זה מחמיא לי שאתם רוצים פרק, ואני אוהבת את התגובות שלכם אבל תדעו שאני עושה מאמץ לכתוב כשיש לי זמן.

בנוגע למטרות, אני חושבת שאמשיך לעשות אותם, למי שלא מתאים, אני לא מכריחה אף אחד לקרוא את הספר הזה.

מקווה שתהנו מהפרק♥️♥️

_____________

בבוקר כשאיוון קם, פתח את העיניים שלו ונתן לשמש ללטף את העור החיוור והחלק שלו, הוא לא יכל לשים לב כאילו משהו חסר במיטה שלו. הוא היה רגיל לקום לסדינים קרים וריקים ולא בגלל המזגן שדלק בלי הפסקה, אלא בגלל שמעטות היו הפעמים שנתן לשותפים שלו ללילה למלא את מיטתו. הוא לא רצה לקום בבוקר ולפגוש בפנים שלהם, פנים שיזכירו לו בדיוק למה הם נמצאים כאן ואיזה חלל ריק ונטוש הם ממלאים בתוכו. אבל הפעם משהו היה מוזר, החום שהציף את גופו במאורעות הערב של היום הקודם כאילו נשטפו עם גלי הים ואותו עטפה רק רוח קרה ושונה. שונה כי הפעם הוא לא רצה לפגוש בה. הנער שחור השיער התעטף בתוך עצמו, ריח הסבון הקבוע שלו מילא את המיטה ומצא את דרכו אל אף כפתורי וקטן שהונח על אמצע פניו. שערות ראשו הרכות נפלו ונפרעו על הכרית הלבנה שאיוון שקע לתוכה. הוא לקח את השמיכה והעלה אותה אל צווארו, לא מעוניין להקים את עצמו מן המיטה, בטח לא שנזכר שזהו יום לימודים.

הוא גנח ביאוש ורטן לעצמו, הדבר האחרון שרצה לעשות היה להראות את עצמו במסדרונות בית הספר, לנופף לכולם בחיוך הנוצץ שלו ולצעוק שהכל בסדר שבפנים בנתיים הוא מפיץ שנאה שקטה אל כל מי שנקרא לדרכו. הוא שנא את בית הספר, שנא את השומר האדיש שנמצא בבקתה האפורה שלו ושולח פרצופים מרירים לכל תלמיד שעובר, הוא שנא את הלבנים האדומות שסודרו ברצף מושלם בכל רחבת בית הספר. הוא שנא את המרחב הענק של החצר, את המדשאות העצומות, את הטפטפות שניצבו בקצותיהן שהיו חייבות לפעול דווקא בצהריי היום בהפסקת האוכל הגדולה ולהרוס לפחות לתלמיד אחד את הבגדים.

הוא לא יכל לסבול את הפרצופים המתנשאים של תלמידי בית ספר פרטי. לא יכל לסבול את העובדה ששופכים על מקום הזה כסף בלי הכרה כשיש בתי ספר בצידה השני של העיר שבקושי מתפקדים. הוא שנא גם את העובדה שהפרידו בין בתי הספר הזה, שנא את העובדה שלא מחלקים בבתי הספר הזה מלגות, את ההנהלה, את התלמידים, את המורה למתמטיקה שנהנה להציק לו, את הילדה שיושבת לידו בשולחן ולא מפסיקה לרקוע ברגלה כל השיעור. את החבורה הקולנית שבאחוריי הכיתה, את המורה לביולוגיה שלא מוכן להתקדם עם הטכנלוגיה ואת הניסויים הישנים שלו. הוא שנא הכל, כל פרט ופרט בתוך המקום הזה שנקרא על שם של עוד מליונר יהיר שרצה שכולם ידעו שהוא שופך את הכסף שלו כדי לקדם את העתיד של הילדים.