Perfect opposites

chapter 17

"הכל בסדר שם?" ג'ייקוב דפק בעדינות על מצחו של הנערשרק בהה באוויר במבט מעורפל. גיכוחו של הגבר נשמע בחלל אך כנראה שהפעולה המטופשת הצחיקה רק אותו. איוון שיחרר את עיניו מהנקודה הרחוקה שבהה בה והעלה אותן עכשיו אל ג'ייקוב. הוא באמת לא הבין מה הוא רוצה ממנו, ג'ייקוב כמעט ולא נהג לבוא לביתו, בטח שלא להתפרץ אל חדרו בלי שום התראה. הוא אהב את הלבד שלו, הוא אהב את הפרטיות שלו, והוא היה שמח אם הגבר שמולו לפחות היה מודיע לו שהוא מגיע. אך לשני היו תכניות אחרות לגמרי, תוכניותשאיוון בכלל לא היה נלהב לממש אותם. הוא רק עצם את עיניו והחזיר את גופו לשכב על המיטה, מרגיע את נשימותיו שעכשיו היו הדבר היחיד שנשמע בחדר.

"אז.." קולו נשמע ונימה קטנה של שובבות מילאהה אותו. " מה אתה וקרטר עשיתם אתמול?" הוא המשיך, לא מצפה לתוקפנות הקרובה לבוא למצידו של איוון. " מה אכפת לך בכלל?" איוון לא בחר בדרך של הכחשה, הוא יודע שג'יקוב לא טיפש, הוא ידע שלהכחיש את העובדה שקרטר היה כאן בביתו אתמול רק תגביר את חשדו ויגרום לו לרצות לחטט רק יותר.עיניו של הגבר בעל השיער החום נפערו מעט, איוון מעולם לא פנה אליו ככה. אך הוא לא יחס לזה יותר מידי חשיבות. " מישהו קם על צד שמאל הבוקר." הוא התגרה בו מעט, מניח שזה בטח בגלל זה. אך להתנהגות של איוון הייתה סיבה אחרת לגמרי. זה פשוט היה מי שהוא, הוא לא האדם שפותח את הבוקר בחיוך, הוא לא האדם שישמח שתתפרץ לחדרו עוד לפני שהספיק לקום מהמיטה, הוא פשוט לא אהב לבלות בסביבה של אנשים בבוקר, בעצם, הוא לא אהב לבלות עם אנשים תמיד. זה מי שהוא, ולצערו הוא חייב להסתיר את האיוון האמיתי שבתוכו, כי אותו, אף אחד מעולם לא היה מקבל. ג'ייקוב גילגל את עיניו אך כך גם איוון. הוא קילל את המצב הארור בליבו וגם את הקול בתוכו שצעק לו לחזור להתנהג בנורמאליות.

'אתה לא רוצה שאף אחד ישאל שאלות, תמשיך לחייך ולקפוץ מאושר כמו שכולם מצפים ממך לעשות."

איוון קם מהמיטה וחייך לכיוון האחר בהתנצלות, חיוך שידע לזייף כל כך טוב שלפעמים הוא בעצמו האמין שהוא אמיתי."אני מצטער ג'ייקוב, אני פשוט ממש עייף." הוא אמר בקולו העדין והרך שאף אחד מעולם לא יכל להתנגד לו כמעט. הגבר שמולו חייך גם הוא בהבנה ונתן לו ללכת להתארגן בחדר המקלחת שהיה בתןך חדרו.

"מה עשיתם אתמול שגרם לך להתעייף?" הוא נשכב בגבו על המיטה כשרגחיו עדיין מחוצה לה. הרול הממזרי שלו העיד על מה שבדיוק חשב אך הוא ידע שאין מצב בעולם שזה קרה. קרטר מעולם לא היה עושה את זה עם הנער בעל השיער השחור שנהג לשנוא. הוא פשוט אהב להציק לאיוון בשאלות האלו ולראות את הקימוט החמוד והקטן במצחו. "למה הגעת לכאן ג'ייקוב?" דלת המקלחת שנשארה פתוחה במעט אפשרה לקולו להגיע לאוזניו של השני. הנער החל לשנוא את כל המצב, הוא ממש רצה להתארגן בשקט ובלבד שלו כמו כל בוקר רגיל ולאסוף את האנרגיה המרבית לפניי שיצטרך לסחוב את המסכה על הפנים שלו שהכבידה עליו יותר ויותר. הוא הרגיש איך מצב הרוח שלו הולך ויורד עד שכמעט נרמס על הרצפה. הוא אהב להנות בסביבתו של ג'ייקוב ושאר החבורה שקראו לו חבר שלהם אבל בשביל זה הוא היה קובע איתם זמנים ספציפים שהיו נפגשים, זמנים שבהם לאיוון כן היה חשק בחברה, אפילו רק בשמיעת קולותיהם סביבו, זמנים שבהם הלבד עמד להוציא אותו בביתו והוא יכל להרגיש איך המרחב הענק עומד לחנוק אותו. אך הפעמים האלו לא קרו עכשיו, והוא כעס מעט עליו שלא התחשב בפרטיות שלו. הוא לא ידע מה חברים אמיתיים וקרובים באמת עושים, ואולי אפילו באים אחד לשני גם באמצע הלילה בלי התראה. אבל הוא וג'ייקוב לא היו חברים עד כדי כך קרובים, הוא ידע שאיוון המזויף חבר שלו, לא איוון האמיתי, וברגע שכל מסכת השקרים האלו תתפוצץ כמו תמיד, הם כולם יתרחקו ממנו כמו מאש, בדיוק כמו שקרה פעם, בדיוק כמו עם הנער שגרם לליבו להפסיק לאהוב.