Perfect opposites

chapter 47

אני מרגיש את מים הרותחים שורפים את העור שלי אך לא חש את הכאב חודר מתחתיו. משככי הכאבים אשר הוזרמו לוורידי שיתקו כל תחושה בגופי, כאילו ריחפתי בתוך עצמי. אני מחייך מעט מההקלה שהמקלחת החמה נתנה לי, מנתק את עצמי לגמרי מהמחשבות שלי, שוכח מהתקרית, שוכח ממיסון ובריידן אשר עמדו מחוץ לחדרי. לא רציתי שישבו בספה שליד מיטתי, לא רציתי לראות את המבטים המרחמים שלהם, לא רציתי לשמוע את מייסון אומר לי מה הוא הולך לעשות לסקוט כשאשתחרר מבית החולים. אבל הוא לא היה צריך לספר לי, שנינו ידענו מה קרטר הולך לעשות לו אם לא עשה זו כבר. אני מלטף את החבלות הרבות, כבר שוכח איזה איברים נפגעו ואילו לא, איזה חלק בגופי מכוסה כתם סגול ואיזה אדום.   

אני מבחין במים אשר הפכו אדומים מעט, את החתכים בפניי, נוגע בצלעות שלי ויודע עד כמה נפגעו. אני מנסה להעיף את המחשבות שעד עכשיו נשארו מרוחקות בראשי אבל גופי ממשיך לזכור את הרגליים שהמשיכו לבעוט ולהחבט בי ללא הפסקה, לשמוע את הצחוק, את הקולות, היה זה הדבר הנורא ביותר. הייתי מעין מופע בקרקס שכולם צילמו ונהנו ממנו, עד שהפך למרחץ דמים. רציתי לראות את הנהלת בית הספרמנסה לשטח את המקרה הזה הפעם. רצית לראות את מנקה בית הספר פוגש בשלולית הדם שלי שעד מחר בטח תספיק להתייבש.

החלתי לחשוב על קרטר, אבל רק על הדברים הטובים, נזכרתי בדפיקות ליבי שהתחילו להשמע בבית החזה שלי בכל פעם ששלח לי הודעה, בכל פעם שבו פגשתי את פניו. נזכרתי בצמרמורת הנעימה שחלפה על עורי בכל פעם שאצבעותיו ליטפו את פניי ועיניו הביטו בי בדרך שליבי קרא אליו. אהבתי את הדרך בה גרם לי להרגיש טוב, אהבתי את הדרך שבה גרם לי לרצות להיות איתו לא רק בשביל לשכוח את הלבד שלי. אהבתי הכל בו, גם את הרע. גם את הרגעים האלו.

אני מלטף את שפתיי ומדמיין את המגע שלו עליי. מחייך מעט ויוצא באיטיות נוראית ממקלחון בית החולים. הצבע הלבן של הקירות גרם לי לרצות להקיא את תכולת ביטני. אני לוקח את המגבת הנקייה וכורך אותה סביב גופי, מייבש אותו ולובש לאחר מכן את החלוק שהגיע לאמצע השוקיים שלי. הכרתי את החלוק הזה טוב מידי, הכרתי אותו עליה. חשבתי לעצמיי מה הייתה עושה אם הייתה יושבת על הכיסא שליד מיטתי, מלטפת את פניי, מה הייתה אומרת אם הייתה שומעת מה עשו לי, מה הייתה אומרת לקרטר. תהיתי אם הייתי מכיר את קרטר אם עדיין הייתה פה, אם הייתי נופל אל האלכוהול. האם הייתי עדיין זר בתוך החיים שלי.

אחריי הרבה תזוזות איטיות ומגושמות אני לבסוף מגיע אל המיטה הגדולה והקשיחה מעט, שם לב לתיק בית הספר שלי אשר היה מוכתם מעט בדם, זרוק על הרצפה. הטלפון שלי הונח על השידה שלידי, לא ידעתי איך הגיע לכאן אבל הנחתי שמייסון או בריידן שמו אותו כאן. אני לוקח אותו אל ידי, מביט באחוז הסוללה הנמוך ומקווה שיספיק בשביל השימוש בדקות הקרובות.