Perfect opposites

chapter 28

המטרה להפרק היא 100 מטרות, אוהבת❤❤

__________

"קרטר..אתה שיכור." אני בקושי מצליח להוציא את המילים מפי, מזיז את ידיו של הגבר ממני ומנסה לחדד את ראייתי, אסור לי להכנע אליו, לא עכשיו, הוא עלול להתחרט על זה ברגע שיתפקח וכל המצב יהפוך אפילו למביך יותר. הוא מרים את עיניו אליי, המבט הזחוח עדיין על פניו בעודו מעלה בחזרה את מכנס הג'ינס שלי למקומו. "אתה צודק בייבי.." זוג עיניו השיכורות מביטות בי, ידיו מתחילות לעלות אל בטני, מחזיקות במותניי. אני יורד מהמושב הגבוה בו ישבתי, מוצא את עצמי עומד ממש קרוב לגופו שלא טרח לזוז אחורה. חזהי פוגש בשלו ועיניי בוחנות את חזהו הקשיח. "ובכן." פניי עולות אליו, זווית פי נמתחת מעט כשאני רואה אותו מסתכל אליי בחזרה. ריח האלכוהול נדף ממנו, מתחיל להפוך את האוויר בנינו למחניק אך התעלמתי מזה. 

אני מרגיש את גופו רוכן אליי, את זוג זרועותיו נתמכות בכיסא שלפניי רגע ישבתי בו ואת נשימתו פוגעת בפניי, הוא נשאר עם פניו החתומות, לא מוציא מילה, רק סוקר את דמותי בדרך שגרמה לי להרגיש את הצמרמורת חותכת את הגבי. יש לו השפעה עליי, ואני לא מכחיש את זה, רק מקווה שלא אעשה שטיות איתו, שלא אכניס את עצמי למלכודת שלא אוכל לצאת ממנה. עיניי נעצמות באיטיות, אנחנו נשארים ככה לדקה ארוכה שבה כל מה שראשי חשב עליו היו דפיקות הלב המהירות שלי. מגע ידו לפתע מורגש על צווארי, מונח על עורי החם שסמר עכשיו. "העיניים שלך," הוא למולי, אפו מתחכך בשלי ואני מעז להביט בו עכשיו. "הם חומות, אבל אם מביטים מהם מקרוב.." ידו מתחילה לעלות אל פניי, אגודלו עוברת על לחיי. "הם כמעט ירוקות." הקול המרטיט שלו גרם לבחילה לטפס במעלה גופי כי מעולם לא שמעתי מישהו מדבר אליי ככה, מעולם לא התייחסו אליי ככה. מבטי מושפל בצורה כמעט אוטומטית, מובך מהרגע, מובך מהגבר שהיה כל כך קרוב אליי, פיזית ונפשית. "איך אפשר לשנוא דבר כמוך?" המילים שלו המשיכו את השיחה הקודמת שלנו, אך הרגשתי אותו רומז על כל הפעמים שבהם אמרתי לו שהוא שונא אותי, על כל הפעמים שהוא אמר את זה. 

ליבי כמעט מחסיר פעימה ולשוני מלקקת את שפתיי, שנאתי את העובדה שאיכשהוא הצליח לקרוא אותי, לגלות מה עובר בראשי, לדעת דברים שאני בעצמי מכחיש כל יום. שנאתי אותו, אך גם לא שנאתי באותו הזמן, קרטר היה תיבת פנדורה מהלכת שרק חיכתה שאפתח אותה, ומיום ליום הפיתוי רק הלך וגדל.

אני יודע שאני צריך ללכת מכאן לפניי שמשהו רע יקרה, לפניי שהוא יכניע אותי, אבל גופי לא זז, ועיניי עדיין לא מביטות בו. ידו מחזיקה בפניי כאילו הייתה הדבר היחיד שהכריח אותי להשאר במקום, מנעה ממני לנוס על חיי. "אממ? תענה לי איוון." הוא לוחש אל אוזני ואני רועד ברגע, מרגיש איך משניה לשנייה נוכחותי הופכת קטנה יותר ויותר לידו, איך הוא מצליח להשתלט עליי רק בקולו, רק בקול הצרוד והעמוק שדיבר בשיכרות אך פגע ישר בליבי. עיניי עולות אליו עכשיו, לא יודעות מה לעשות, על מה להסתכל, מה להגיד.