מה שאהבתי בלתחוב את האוזניות לאוזניי, להתעלם מהכל ולהקשיב רק למוזיקה היה שבאמת האמנתי שהמנגינה שזורמת אליי רוקמת לי חיים חדשים. וזה היה הרסני. המוזיקה הרועשת שלקחה את כל מחשבותיי ודחפה אותם אל טוחן האשפה הייתה כמו סמים לגוף שלי, יכולתי להתעלם מהכל, במשך שעות, במשך ימים. היו ימים שהאוזניות בכלל לא היו יורדות מאוזניי. בכל רגע נתון הייתי חוסם את הרעש בראשי ברעש חיצוני ואהבתי את זה, אהבתי שיכולתי להדחיק הכל, גם אם זה זמני.
שבוע וחצי עבר מאז שנכנסתי בפעם הראשונה אל חדר בית החולים, מדמם ופצוע, הספקתי לעבור ארבע התקפי חרדה ושתי התמוטטויות עצבים, למה אני סופר אותם? אני באמת לא יודע.
אני מכוסה בשמיכה הלבנה והעבה, הבד המחוספס שלה גורם לעורי להתגרד אבל אני מתעלם מזה, מעלה אותה עוד יותר מעל ראשי ועוצם עיניים אפילו יותר חזק. המוזיקה כל כך רועשת שאני אפילו לא שומע מה קורה בחדר מסביבי, לא יודע מי נמצא שם או מי עזב, ולא כל כך אכפת לי.
רציתי להיות לבד, אפילו בלי קרטר, רק לכמה רגעים, לא יכולתי להביט בו ולדעת שאני צריך לספר לאותם עיניים שחורות את אותם דברים שהכתימו את העבר שלי, לא ידעתי למה זה היה כל כך קשה, האם התביישתי? אולי לא רציתי לפתוח את התפרים מחדש? המחשבה שאפילו לא ידעתי מה הייתה הסיבה להסתגרות שלי הפכה את כל העניין לקשה יותר. אף פעם לא אהבתי לדבר עם אנשים על מה שקשה לי, אולי כי מעולם לא היה לי מקום לשתף.
גדלתי כבן יחיד, הוריי היו הדבר היחידי שהיה לי, כל שאר קרוביי המשפחה הבודדים שהיו לי לא גרו בארץ, ויכולתי לספור על כף ידי את כמות הפעמים שראיתי אותם. התרגלתי לגדול בבית שקט וחסר חיים, למרות שאימי הייתה השמש בחיי, העובדה שהייתי חסר כל יכולת חברתית לא ממש הייתה לטובתי, החברים הבודדים שהיו לי מהגן ובית הספר היסודי, הלכו ונעלמו עם שנות התיכון. וככה גם נעלם הרצון שלי להכיר אנשים חדשים, לא ידעתי לנהל מערכת יחסים בריאה עם בנאדם, ואולי זה מה שאני אוהב בקרטר, ששנינו משחקים במגרש משחקים מוכר, מתמודדים מול אותם שחקנים שניסו לרמוס אותנו במשך כל השנים.
ולמרות שקרטר היה בקבוצה שלי, הרגשתי שאני צריך לעמוד כנגדו, לגונן על זכרונות קבורים שלא רצו שיפריעו להם.
לא ידעתי איך אגיב אם אפתח את נושא המוות של אימי שוב, ואולי המחשבה שאתרסק לאלף חתיכות היא מה שאטמה אותי כל כך חזק.
פתחתי את עיניי לאחר שהפלייליסט הקבוע שלי הגיע לסופו, המוזיקה נעצרה ואוזניי נשמו בהקלה, לוקחות הפסקה מהכאב. סרקתי את החדר במבט חטוף והבנתי שאני לבד, על צג הטלפון שלי הופיעה הודעה מקרטר על זה שהוא בעבודה ויגיע בשנייה הראשונה שיסיים.
חיוך לא רציונלי עלה על שפתיי, אהבתי שדאג לי, וטרח לעדכן אותי איפה הוא כדי שלא ארגיש לבד. לא ידעתי אם הוא באמת ידע את המשמעות של הדברים הקטנים האלו אבל מאז שפגשתי את קרטר הרגשתי הכי פחות לבד מזה שנים, הרגשתי כמו נער שוב, אחד נורמטיבי, שלא התבגר יותר מידי מהר כדי להתמודד עם טראומה. אהבתי את זה שגרם לי לחייך.
YOU ARE READING
Perfect opposites
Storie d'amore"האם זה כל כך קשה לך להבין שאני אוהב אותך?" אני מרחיק את בקבוק האלכוהול מידיו, "האם זה כל כך קשה לך לאהוב את עצמך?" _____________ הם שנאו אחד את השני בלי סיבה, אבל האהבה גרמה להם לשנוא אחד את השני אפילו יותר. הסיפור שלהם לא נועד לקרות, איוון היה נע...
