אני וקרטר המשכנו לשכב ככה למשך זמן מה, אולי שעה, שהגוף שלי צמוד לשלו ואנחנו מכורבלים אחד בתוך השני כאילו לעולם לא רוצים להפרד. והיה לי טוב, היה לי הכי טוב שאי פעם היה לי בחיים, גם עם כל החתכים התפורים בגופי, גם עם כל החבלות, הכל היה שווה את זה איתו.
"בייבי.." שמעתי אותו לוחש אל תוך אוזני, הבל פיו מורגש על עורי והצמרמורת עוברת תחתיו, גורמת לי לחייך כמו ילד קטן. המשכתי לעצום את עיניי כאילו לא שמעתי אותו, אולי אם אעמיד פניי ישן הוא יוותר. אבל הוא לא. קרטר התחיל להעביר נשיקות על ראשי, יורד אל עיניי ולחיי, לבסוף מגיע אל השפתיים שלי וכמעט לוקח לי את האוויר. חייכתי אחרי שכבר נכנעתי אליו, מתרחק מעט ממנו בשביל להרים את מבטי אליו. עיניי סרקו את הלסת החדה שלו ואת השיער המבולגן שנפל על פניו וקרא לי להעביר בו את האצבעות שלי. הייתי כמעט מכור אליו, לא יודע מה אעשה אם אאבד אותו יום אחד.
"מה קרה?" אני שואל, מסתכל על שפתיו שהיו פתוחות מעט, מתפתה לנשק אותן. הוא רק הביט בי וחייך, לא עונה לכמה שניות בודדות טאז מניח את כף ידו על לחיי, מחזיק בי כאילו הייתי הדבר הכי יקר שאי פעם נגע בו. אהבתי שגרם לי להרגיש ככה, מיוחד בדרך שאף אחד לא גרם לי אי פעם להרגיש.
"אבא שלך בחוץ, הוא יכנס עוד כמה דקות, ואני צריך ללכת אבל אחזור בלילה לישון איתך אוקיי?" אמר לבסוף, קולו עמוק ואיטי, מרטיט את המתח בנינו. ליבי לפתע נעצר בכאב, כאילו עמדו לתלוש ממנו את העורקים ולהשאיר אותו מדמם בלי כל כיוון. היה בי את הצורך הפתאומי שלא יעזוב אותי, לא רציתי לדעת לאן מתכוון ללכת, והאם זה עומד לסבך אותו באיזשהו מובן.
"בייבי אל תדאג." אמר כאילו יכל לקרוא את המחשבות שלי, מחזק את האחיזה שלו בפניי ומלטף את עורי, אבל לא יכולתי שלא לדאוג, ראיתי כבר את הפצעים על פרקיי האצבעות שלו, לא רציתי לדעת מה הוא עוד הולך לעשות.
"תבטיח לי שלא תעשה כלום." קולי כמעט התחנן אליו, עיניי עולות אליו, דאגתי לו כל כך, דאגתי לו יותר משאי פעם דאגתי לעצמי, והוא כנראה עדיין לא הבין את זה.
"אני אהיה בסדר איוון, אל תחשוב עליי עכשיו, בסדר מלאך? צריך להתרכז בך ובהחלמה שלך." הוא נישק את ראשי וקם מהמיטה, משאיר אותי לבד, שהקור מצליח לחדור אל המקום שמקודם הכיל אותו.
"ותהיה פתוח עם אבא שלך, הוא צריך לדעת את כל מה שקרה שם בדיוק." הוא אמר בפעם האחרונה לפניי שעזב את החדר, מפריח לי נשיקה באוויר. נהדר. אני מנגב דמעה בודדה מעיניי, מתעלם מהגבס שכלא את ידי בתוכו.
לספר את כל מה שקרה שם? אני בעצמי לא בטוח אם אני זוכר כבר מה קרה שם, רק את כל הידיים והרגליים שנשלחו לעברי, את כל העלבונות שסקוט הטיח בי, את הצחוק, את הקריאות, אבל כאלו של עידוד. כולם נהנו לראות אותי סובל כאילו היה זה הדבר הכי מספק שיכלו לחוות.
הדלת נפתחה ואני כמעט לא שמתי לב, לפתע נתקף בושה שאבי יראה אותי ככה, שוכב על מיטה גדולה כשהמכונות חוברו אליי וגופי כוסה בתחבושות וגבסים שניסו להסתיר את האמת הכואבת. הלוואי שיכלו לכסות גם את הזכרונות.
אבא לא אמר דבר, התקדם אל הדלת, עיניי סרקו בשקט את תווי פניו האטומים, אותם פנים שהכרתי כל כך טוב, הוא כעס, אבל לא יכל להראות את זה, בניגוד לקרטר הוא הצליח להסתיר את הזעם שלו בפנים.
"אבא.." אני לוחש, כאילו מנסה להכחיש את כל האשמות, שכל זה לא קרה, שאנחנו לא באמת בבית חולים, שאני במיטה בחדרי והכל בסדר, רציתי לשקר לעצמי אפילו שאני לא בן 16 עדיין, שאני אמור כל רגע להתעורר מהסיוט הנורא הזה ולרדת לארוחת הערב שאמא שלי מבשלת ואבא שלי עומד לצידה ומחבק אותה. אבל ככה הראש ההרסני שלי עבד, ניסה להכחיש הכל ולשקר, להדחיק כל דבר אפשרי כדי שלא אצטרך להתמודד איתו או אוכל אפילו אם ארצה. מנגנון הגנה שרק פוגע בי.
"זה בסדר." הוא מתיישב לידי, ידו מונחת עכשיו על שלי והוא לוחץ אותו חזק כאילו עמדתי לברוח לו. מבטו חודר אל תוך שלי ואני יכול להרגיש את כל התחושות שהוא עובר, יכולתי לדעת מה עובר לו בראש, וכמה הוא כמו קרטר רוצה לגרום למי שעשה לי את זה לשלם. אבל הוא לא יכל.
"אתה רוצה שאביא לך משהו מהבית?" הוא שאל, ואז שקט, שנינו היינו בחדר אבל רק הנשימות הכבדות והחסרות קצב שלי נשמעות. הוא ניסה לשדר לי כאילו הכל בסדר, ראיתי כמה התאמץ לא לסרוק את כל החבלות שעל גופי, להעריך את הנזק שעשו לבן שלו.
והערכתי את זה בו, הספיקה לי כבר הדרמה שהתרחשה עד עכשיו, לא רציתי עוד מישהו שיזכיר לי עד כמה זה לא נורא, אני בעצמי לא רציתי להזכיר לעצמי שאני לא אמור לנסות לקבור את העיניין מתחת לפניי השטח, שזה לא בסדר, ואני אמור לעמוד בשביל עצמי.
"את המטען שלי, ואוכל נורמאלי, אני לא אהיה מסוגל לאכול את מה שמגישים כאן." אמרתי בזמן שהוא ממשיך לאחוז בידי, בוחן את התחבושות הקטנות שעל פניי, הוא מהנהן בשקט, רושם לעצמו בראשו.
"העורך דין שלי יגיע מחר." הוא לפתע נשמע, המבט החמור בעיניו מסמן שאין לי כל סיכוי לנסות להלחם בו כי הוא לא הולך לוותר על זה. לא רציתי להתחיל עכשיו את כל התהליך של התביעה, כי זה אומר להצטרך להעיד, או יותר גרוע, להצטרך לראות את פניו של סקוט שוב ואת החיוך שלו כשהוא יזכור כמה נהנה להכות אותי. אבל אני מניח שבאמת לא היה לי סיכוי לנסות להתנגד לזה, גם אבא שלי וגם קרטר לא יסכימו להניח לעיניין.
ואני רק רציתי לחזור הבייתה ולנוח במיטה שלי בלי שום דאגות שיאכלו לי את המחשבות.
"הוא יקבל את מה שמגיע לו, כל מי שהיה שם וצילם יקבל את מה שמגיע לו."
המילים שלו הכאיבו לי כמעט כמו החבטות שגופי סבל, לא רציתי לשאול אם ראה את הסרטונים, לא רציתי להרגיש יותר מושפל מזה. כי עם זה כבר לא יכולתי להתמודד.
"אני איתך בזה, בכל רגע, הוא וכל החברים שלו ישלמו על זה."
"אם קרטר כבר לא עשה מספיק."
YOU ARE READING
Perfect opposites
Romance"האם זה כל כך קשה לך להבין שאני אוהב אותך?" אני מרחיק את בקבוק האלכוהול מידיו, "האם זה כל כך קשה לך לאהוב את עצמך?" _____________ הם שנאו אחד את השני בלי סיבה, אבל האהבה גרמה להם לשנוא אחד את השני אפילו יותר. הסיפור שלהם לא נועד לקרות, איוון היה נע...
