Perfect opposites

chapter 44

הראש שלי מנותק.

אני מרגיש את הגוף שלי צף בתוך הכאב של עצמו. אין לי תחושה, המוח שלי דוחק כל תחושה של עצם שבורה שמפלחת את גופי וחונקת אותי. את הנשימות שלי אני לא מרגיש, ראותיי עולות ועולות רק כדי שלא יקרסו אל תוך עצמן, רק שלא יקחו ממני את החמצן שבקושי סוחבות בתוכן. רק שיחזיקו מעמד. ואני איתן, אך לבד, איני יודע איפה אני, מה קרה, לאן עיניי מסתכלות ולאן דרכי פונה. למולי שחור גדול שהולך ומעמיק, ריקנות שמתארכת ומטביעה אותי בתוכה. אני מנסה למצוא רגש אחרון בין כל המערבולת הנוראית הזו שכבר מזמן סחבה אותי בתוכה אך כל הסיכויי במשחק החולני הזה נמצאים נגדי, אני נאבק ונאבק ולא שם לב שידיי חותרות ומפלסות לי את דרכי אל סוף האוקיינוס ששבה אותי בין גליו. המים מכבידים עליי, אני יכול להרגיש אותם נוזלים על פניי, על עורי, מים חמים שמשרים לי נחמה אחרונה בתוך המלכודת שנפלתי אליה.

עיניי מנסות להפתח, אך קרקעית האוקיינוס מארחת לי חברה. גופי בועט ונלחם בתודעתי אך היה זה חלום רע שאינני הצלחתי להתנער ממנו, לברוח, לחזור אל המיטה שלי ואל הכרית מלאת הזיעה שלי. אל המקום הבטוח שלי. לכוד הייתי בתוך סורגיי המחשבה שכלאו אותי בתוכם, אך הפנים היחידות שחייכו מולי החזיקו אותי בחיים, אני מנער את פניי בחיוך קטן ולוחש את שמו, קורא לו למרות שיודע שלא יכל לשמוע את קולי הקטן, קורא לו כדי לשמוע את שמו מתגלגל על לשוני, להרגיש אותו כאן איתי ,כי לעולם לא עזב. ויחד עם החיוך שלו אני מפסיק להיאבק, משחרר ונותן למים לאסוף אותי יחד איתם, עוצם את עיניי וחוזר אל השחור המוכר, המרגיע.

בנשימה אחת מהירה וחדה שזיעזעה את גופי וראשי אני מרגיש את עיניי נפתחות וחוזרות אל התודעה המציאותית שלי. מוחי לא מתחיל לעבד כלום, לא את המראה שלמולי, לא את הרעשים שמסביב, הכל היה נדמה כקווים ישרים ועקומים בעלי עומק שמעולם לא פגשתי בהם, כמו עיוור אשר מצליח לראות בפעם הראשונה, שומע קולות מוזרים בלי מילים, כאילו חזרתי מן המתים עם שפה אחרת, שפה שאף אחד לא מודע אליה. בזמן שאני מנסה לקלוט את כל המידע המתרחש סביבי אני מרגיש את גופי מוצמד חזרה אל משטח קשיח אך רך באותה המידה, התחושה בעצמותיי ושריריי היייתה החוש הראשון שהגיע אלי, אחריו הגיע הריח המבחיל שהעביר בי צמרמורת נוראית, ריח מחניק, ממוטט, ריח שפגשתי בעבר. מה קורה כאן?

אני כמעט לא מצליח לחשוב, כל כך הרבה שאלות עוברות בראשי, למול עיניי עומדים שני חלוקים לבנים אשר היו עטופים באור זוהר ומוזר, דבר מסויים אוחז בידי, חודר אל תוך עורי ומנטרל אותי חזרה אל תוך השחור, חזרה אל תוך החיוך שאהבתי.

-------------------------------------------------