Perfect opposites

chapter 43

מי זו שאמרה שהיא לא תעלם ועשתה את זה שוב

סתם

לימודים בזום הרגו אותי.

המטרה לפרק היא 90 הצבעות, בימים הקרובים יעלה פרק נוסף שכבר מוכן אצלי:)

מקווה שתהנו ומתנצלת מראש על טעיות כתיב אין לי זמן לתקן אותם עם 3 משימות להגיש עד 12 בלילה, יאיי.

ולפרק:

נקודת מבט קרטר:

אני יושב בתוך הרכב, מחכה, אך יודע שהדבר אשר היה חשוב לי מכל כבר עזב את הרכב ונכנס אל תוך שטח בית הספר, ובכל זאת, חיכיתי לנורא מכל, חיכיתי שירוץ את דרכו חזרה אל ידיי, חיכיתי שיחזור אליי, אבל זה לא קרה, וידעתי שגם לא יקרה, לכן נתתי לעיניי להשאר עליו עד שנעלם משדה ראייתי ונאנחתי בכבדות כשהצביטה הורגשה בתוך בית החזה שלי. הרגשתי את הרצון האובססיבי שלי תמיד לאחוז בנער שלי עולה, אבל הזכרתי לעצמי לא לתת לרגשות האלו להתגבר עליי, עם כמה שכאב לי שהלך, הזכרתי לעצמי שאני אוהב אותו, וכל מאוהב מטורף מרגיש ככה, לכן רק החזרתי את ידי אל ההגה ולקחתי את דרכי אל הכביש שמוביל לבית החולים.

חלפתי בין כל המכוניות, מאזין למוזיקת הרדיו ונותן לשדים לברוח מראשי, הרוח שחמקה מבעד לחלון הזכוכית שטפה את פניי והעיפה את שיערי לאחור, מרגיעה אותי בדרך למקום שהיה מקור הדאגות שלי. שנאתי להיות שם, שנאתי את האחים והרופאות, שנאתי את הריח המבחיל ואווירת המוות ששרצה שם, שנאתי הכל.

שנאתי את עצמי שלא יכולתי למנוע מאחותי להגיע לשם.

הייתי אמור לשמור עליה, הייתי צריך לראות את זה, את שמחת החיים שירדה בה, את הבגדים שהחלו להיות גדולים עליה, את האטיות שבה הסתובבה בבית ואת כאבי הראש והסחרחורות התקופים שאחזו בה, הייתי צריך לראות הכל, אבל לא יכולתי. הייתי עיוור למול עיניים כחולות של נערה כהת שיער, הייתי עסוק בלבדוק היכן הייתה בכל דקה ביום, האם היא בסדר והאם היא צריכה שאבוא, הייתי המגן שלה, והרבה פעמים גם בצורה הפיזית, והיא לא הייתה שם למחות את הדם שזלג מאפי השבור או לבוא לקחת אותי מתחנת המשטרה אחרי שהואשמתי בתקיפה, יותר מפעם אחת. היא לא הייתה שם אבל אני תמיד הייתי, ולא היה לי אכפת, כי היא הייתה הדבר היחיד שעיניין אותי, וכל עוד היה לי אותה היה לי הכל. ובעצם, לא היה לי כלום.

אני לא מבזבז יותר מידי זמן בבית החולים, הביקור היומי שלי לא לוקח יותר מעשר דקות בודדות שבהם אני רק מדבר עם הנערה החיוורת ששכבה כל המיטה הלבנה ומזכיר לה לאכול את האוכל שהאחיות מביאות לה, מעבר להחלפת המילים הקצרה הזו אני צריך להקשיב לרופא שכרגיל אומר שבקרוב ישחררו אותה אך תמיד כשנראה שמצבה הופך ליציב היא חוזרת להרגליה הישנים, אך אני לא מאשים אותה, לא הייתי שם כדי לתפוס אותה לפניי שנפלה למדרון החלקלק כמו שלא הייתי שם כדי לתפוס את עצמי, שנינו קיבלנו את התכונה המסוכנת הזו ושנינו סובלים ממנה. ואני רק מקווה שאוכל להיות המציל שלה כמו שאלוהים שלח לי את המלאך שלי.