Perfect opposites

Chapter 37

מחילה על השגיאות כתיב

———————-

אני בזרעותיו של קרטר, ידיים גדולות שמרגישות טוב, ידיים שנכרכות סביבי וגורמות לי להרגיש בטוח, שלם, רצוי. אני נשאר שם, אני נשאר שם כי מצאתי את המקום שלי, והאפלה זזה מעיניי וחשפה את כל התשובות, נתנה לי ללכת בדרך מוארת וחסרת מיכשולים. אני לא חושב יותר מידי, יודע שאם אעשה זאת אכניס את עצמי לכדור שלג בילתי ניתן לעצירה. אך גם אם הייתי רוצה לעשות זאת רצף המחשבה שלי נקטע על ידי צלצול טלפון שהגיע מכיוונו של הגבר שאחז בי כאילו הייתי תקוותו האחרונה. אני מרים את מבטי ונאנח בשקט כשהיה צריך לנתק מגעו ממני ולענות. אני מביט בפניו מלמטה ורואה את עיניו שסרקו את צג המסך, מתכווצות לרגע במבט חמור, גורמות לי לתהות מה קרה.

״רק שנייה בייבי.״ הוא מפנה את ידו אליי לשנייה והולך אחורה לכיוון המכונית, מכשיר הטלפון מוצמד לאוזנו ביד אחת בעוד שהשנייה עולה אל שיערות ראשו ומושכת בהם. יכלתי לראות שמשהו עבר עליו, ורציתי לדעת מה זה, רציתי שידע שהוא יכול לדבר איתי על כל דבר שרק ירצה וקיוותי שגם אני אוכל לשתף אותו בחזרה. אני מחיייך כי עדיין רק מבט לעברו גרם לליבי להתחמם, לא האמנתי שדווקא הוא יהיה זה שיסחרר את המציאות שלי, שדווקא הגבר שיכולתי להשבע ששנאתי כל שנייה ביום תפס מקום גדול בתוכי. אני ממשיך לשקוע במחשבות חולמניות עליו וכמעט לא שם לב שחזר לעמוד מולי.

״מה קרה?..״ אני שואל במעט חשש כיוון שלא ידעתי אם בכלל ירצה לשתף אותי, או שיראה את זה כמעשה חטטני ויגיד לי ששום דבר מזה לא קשור אליי ושאעזוב את זה. אבל הוא רק נאנח בכבדות ושיפשף לכמה שניות את פנייו בכפות ידיו הגדולות. יכולתי לראות שהיה מעט עייף, רציתי לקחת אותו למיטה וללטף אותו עד שירדם, ירדם לידי וידע שאהיה כאן כל עוד זה תלוי בי, אבל כל מה שעשיתי היה לעמוד שם ולהמשיך להביט בו כאילו היה יצירה במוזאון שנחשפה רק לעיניי.

״זו אחותי.״ הוא לבסוף פולט בקול עמוק וצרוד, עיניו מביטות למאחוריי ראשי ובבירור מנסות להתחמק משלי, אבל ידעתי שכנראה היה קשה לו להוציא את זה החוצה והדבר האחרון שהייתי צריך לעשות זה ללחוץ עליו, לכן רק המשכתי להביט בפניו היפות ולחכות שימשיך לדבר.

לא ידעתי שיש לו אחות, אבל בשלב הזה הבנתי שאני לא יודע כלום על חייו, חוץ מהעובדה שהיה חבר של ג׳ייקוב. הוא היה לגמרי תעלומה לא פתורה מבחינתי, והתרגשתי לצאת למסע הזה שיגלה לי כל חלק וחלק בתוכו, כל עוד יתן לי לעשות זאת.

״היא בבית חולים, התקשרו אליי כדי להגיד לי שהיא התעוררה.״
הוא משפיל את עיניו במעיין חרטה ואכזבה, מה גורם לו להרגיש ככה? האם הוא מאוכזב מעצמו? הרמתי את ידי והחזקתי את כף ידו בשלי, משלב את ידינו ולא אומר מילה. תהיתי מה גרם לאחותו להכנס לבית החולים, הייתי מעט מופתע מהמידע החדש אבל לא רציתי שיראה את זה ויחשוב שלא היה צריך לספר לי.