Perfect opposites

chapter 57

המילים האלו שלו גרמו לי להרגיש כל כך מעורפל, מילים מלוכלכות שתובעות עליי בעלות, כי הייתי שלו, ולעולם אהיה. חייכתי כמו אדיוט, נושך את שפתיי שכבר כאבו מהדרך שקרטר התעלל בהן, מתעלם מהכאב. פאק, הוא כל מה שהייתי צריך עכשיו, רק הוא והמגע שחיבר בנינו, לא יותר.

כפות ידיי צמודות לחזה שלי בזמן שאני שעון קדימה על אדן החלון, נותן לו לעשות כל מה שרק ירצה עם הגוף שלי. הוא מנשק את עורי, עובר מלפזר עליי נשיקות חמות ללמצוץ את עורי בחוזקה ולהשאיר את סימני הנשיכות שלו שם. ידעתי שאהב לסמן את הטריטוריה שלו, כאילו הסימנים האלו אמרו לכל העולם למי הם שייכים.

אצבעותיו שיחקו עם הפתח שלי, בזמן שפיו ממשיך להתעלל בתחת שלי. אבל אהבתי את זה, אהבתי את כל מה שעשה לי. אני מרגיש את רגליי רועדות, כבר לא יודע אם הסיבה הייתה מהצמרמורות שקרטר גרם או מהעובדה שהחבלות בהן עדיין לא החלימו.

"קרטר.." אני לוחש אליו, עיניי עצומות ופניי צמודות לרשת של החלון, "הרגליים שלי כואבות." המשכתי לומר. לגופי היה רק הבוקסר השחור סביב הקרסולים שלי, תחבושות דקות על מספר חתכים ברחביי גופי ואחת די גדולה מתחת לצלעותיי. אני מאמין שעשו לי ניתוח כלשהו אבל בין כל משככי הכאבים שנתנו לי בלי הפסקה כבר לא יכולתי לעקוב אחרי רצף האירועים המטורף.

קרטר בשנייה סובב אותי והרים אותי כשידיו מתחת לזרועותיי, משאיר עוד כמה נשיקות קצרות וחמות על שפתיי לפניי שהשכיב אותי על המיטה שהייתי בה לפניי כמה זמן. שכבתי על גבי בזמן שעמד בין רגליי, האור המועט שהגיע מתאורת הרחוב נשטף על עורו מאחוריו, יוצר צל על פניו ונותן לו מראה מסתורי, כאילו העיניים האפלות האלו עמדו לשאוב אותי אליהן ולעולם לא לשחרר. יכולתי להרגיש את דפיקות הלב שלי כאילו היו הדבר היחידי בעולם עכשיו, בית החזה שלי עולה ויורד במהירות רק מהדרך שקרטר הביט בי.

התרגשתי ממה שהולך לבוא, התגעגעתי לדרך שידע לגרום לגוף שלי להרגיש, כאילו ידע איפה היו כל נקודות החולשה שלי ולחץ על כולם בלי רחמים, רק כדי לראות אותי משתגע.

"כמה חיכיתי לראות אותך ככה שוב," שתיי ידיו השריריות הונחו בשניי צידיי מותניי, הוא התכופף אל יריכיי, לא מנתק את עיניו משלי. הצורה הזו שהתכופף בזמן שעדיין השאיר את ידיו צמוד אליי גרמה לרצועת הכתפיים שלו רק להתבלט עוד. איבדתי את השפיות שלי רק מלראות את הכתפיים האלו, כל כך חזקות ומהפנטות.

"תגיד לי אם אני מכאיב לך, בסדר מלאך?" הוא שאל בכזו עדינות, אני יכול לראות בעיניו את הדאגה שלו, מה שגרם לליבי להתחמם אפילו יותר. הוא כל החיים שלי. אני מהנהן אליו בתנועה כמעט לא מורגשת, מלקק את שפתיי בזמן שצפיתי בו מרים את רגליי באיטיות, מקרב את ברכיי לחזהי.

הכאב היה נסבל, ניסיתי לא להראות לו שכאב לי, מחניק את האנקות הקלות ועוצם את עיניי.

אני מחזיק עכשיו את שתיי רגליי, מביט בו בעיניים חצי סגורות, רואה אותה סורק ברכושניות את איברי שהתקשח והפתח שלפניי רגע שיחק בו בלי רחמים. הוא חייך בשובבות והעביר את שתיי כפות ידיו על יריכיי שהיו מלאות בסימנים שלו או בסימנים סגולים של החבלות.