Perfect opposites

chapter 45

תראו את הפרופיל המושלם שלייי

מקווה שתאהבו את הפרק:) אוהבתת

מחר יעלה עוד פרק
_____________

קרטר ושון העבירו את הזמן בבית בעיקר בעישון הסיגריות הרעילות אל תוך החזה שלהם ופתיחת בקבוקי בירה מזכוכית על קצב קבוע, העשן ממלא ומחניק את החלל והריח החזק של האלכוהול נתפס אפילו בבגדיהם. אך את שני הגברים הגדולים שנמרחו על הספה זה כנראה לא עיניין בכלל, מעבר לשיחות סתמיות והתקפי צחוק פתאומיים שחלקו ביחד לא היה נראה שעשו משהו מיוחד, אך הזמן שלהם ביחד היה זה שהרגיע את קרטר והזכיר לו שהכל בסדר, שהוא עוד אנושי, שיש בו עוד רגשות לחלוק עם אחרים. הוא חשב על הכל ועל כלום, חיוך קטן נשאר על פניו במשך כל הזמן הזה, השניות עוברות וככה גם הדקות, הוא מדחיק כל מחשבה שמגיעה אל איוון כי הוא יודע שהוא יכול לשקוע לתוכן במהירות מסוכנת מידי, הוא יודע שהוא יכול כל לרגע למצוא את עצמו מציף את הטלפון שלו בשיחות והודעות ברצון לשמוע ולהרגיש אותו. אז הוא מציל את עצמו, כי הבטיח לאיוון ובעיקר לעצמו שלא יחזור על טעויות עבר, לא עכשיו, לא עם מי שהיה נראה כאחד שלו. קרטר פשוט לא יכל לסכן את זה.

אז הוא פותח אפילו עוד בקבוק בירה ונותן לנוזל שכבר הספיק להתחמם מעט להחליק אל תוך גרונו. אחוזי האלכוהול הבודדים במשקה המוכר כמעט ולא השפיעו עליו, אבל גם לא נתן לעצמו למחוק כל מגבלה שהיא, לא רצה להגזים, לא רצה לאכזב את איוון.

שון סיפר לו איך הולך לו בעבודה ואיך הזוגיות האחרונה שלו נגמרה, הוא דיבר ודיבר וקרטר בלע כל מילה שלו כדי להתרכז רק בו, התחושה הרעה החלה לטפס במעלה גרונו, הוא מביט בעיניו של השני, בצבע הכהה, באף הגס, בלסת החדה, חושב על כל פרט כי הוא מפחד ממה שהולך לבוא. הידיים שלו עזבו את מכשיר הטלפון, נחות על חזהו בשילוב כל כך חזק שכמעט שבר את עצמותיו רק בשביל לשלוט בעצמו. הוא בטוח מדמיין הוא אומר לעצמו, זה בטוח הסיגריות והבירות משפיעות עליו, זה לא אמיתי.

"הכל בסדר אחי?״ דיבורו של שון נקטע בבת אחת כי הוא ראה, הוא ראה את הרגל שרעדה ואת הפנים שנאטמו ברגע, הוא ראה את עיניו נחסמות ואת הגוף שנדרך, הוא ידע שמשהו קרה, כי זה כבר קרה, קרה כל כך הרבה פעמים.

אז הוא מניח את הבקבוק שהיה לידו ומכבה את הסיגריה, אפילו לא מחכה לתשובתו של הגבר שמולו, תופס בגופו ומושך אותו אחריו אל האוויר הקר והצלול שבחוץ, זה בטוח לא יזיק לו לנשום קצת ממנו. קרטר נגרר אחריו, מרגיש את המציאות מתערערת מעט כשהפנים היפות של אהובו עולות למולו, קוראות לו, הוא היה יכול להשבע שהיה צריך אותו עכשיו. אבל זה לא מה שאמר לעצמו בכל פעם שהגיע לפתח ביתה של אלכס? האם זה לא היה אותו תירוץ שהאכיל את עצמו בו כל פעם מחדש?

הוא חייב להירגע.

שון סוגר את הדלת מאחוריו כששניהם עמדו בפתח הבית הגדול, מסתכל על העיניים השחורות של קרטר ולא באמת אומר דבר כי הוא יודע שלא צריך להגיד כלום. שניהם לקחו את האוויר הקר אל ראותיהם, שחור השיער מרגיש איך גופו מתייצב מרגע לרגע, איך הוא לוקח בחזרה את השליטה אל גופו ומשחרר את ידיו, מותח אותם אל מעל ראשו ומשחרר באנחה צרודה. הרבה יותר טוב.