Perfect opposites

chapter 30

המטרה לפרק היא 90 הצבעות

אוהבת❤

_______________

השעה המיוחלת סוף סוף הגיעה, אני מוסר שלום לאבי ומסדר את שיערי בפעם האחרונה, נותן לו ליפול על מצחי ולדגדג את עורי. בידי האחת אני מחזיק את מפתחות רכב הספורט השחור שלי וביד השנייה בקצה שרוול הקפוצ'ון העבה שחימם אותי, הלילות הקרים של לונדון יכלו להרוג אותך אם לא היית מתלבש בהתאם.

הנסיעה עוברת בשקט, רק אני והשירים שלי, רק אני ועצמי בדרך להנות כמה שיותר מהלילה הזה, אולי להתפרע קצת, לשבור כמה גבולות, כמה מגבלות, להראות לכולם מי אני באמת, להראות לעצמי מה אני באמת. ככול שהתקרבתי אל רחבת הבית יכולתי לשמוע את המוזיקה המוגזמת בוקעת ממנו, מבחין בעשרות הרכבים שנחו בצידיי המדרכות.

'יהיה בסדר' אני אומר לעצמי, לוקח נשימה ויוצא מחלל הרכב. לא רציתי להפגש בפנים מוכרות הלילה, לא רציתי שהערב הזה יהרס, רק רציתי להשתחרר, גם אם זה רק למספר שעות, גם אם יהיו לזה השלכות מחר. עיניין אותי רק הרגע, ומה שעמדתי לעשות היה לשכר את עצמי באלכוהול, ואף אחד לא ימנע את זה ממני. צעדתי על המדרכה האפורה, נכנס בשער שכבר היה פתוח לרווחה וצועד בשביל הגישה של הבית. את החצר מילאו עשרות נערים שרובם החזיקו כוסות אדומים בידיהם, מלאים במה שניחשתי שהיה בירה זולה, אך לא הייתי בררן עכשיו, כל סוג של אלכוהול שיזרום בדם שלי בשעה הקרובה יעזור.

שמתי את כובע הקפוצ'ון לראשי, משפיל את מבטי ומנסה להתחמק ממבטים נועצים או מתלמידי כיתה יא' שיזהו אותי. אני לא מסוג הילדים שמבלה במסיבות, לפחות מסיבות של בית ספר, אף אחד לא באמת מצפה לראות אותי כאן. אני ילד טוב בעינהם, ואני לא אמור להשתכר, להתפרע, אני אמור להשאר בבית ולהכין את שיעורי הבית שלי. אבל הלילה אני חושש שהם ינכחו לגלות אחרת, מי יודע לאן אירועי הערב יקחו אותנו.

הרעש המוכר והנורא החל למלא את אוזניי, מוחק את הרגשות שלי כאילו היו כנמלה מתחת רגלו של פיל, לוקח איתו את המחשבות וכל קול אחר שאכל אותי מבפנים, וזה היה היתרון היחידי שלו, לא הייתי צריך לשמוע את עצמי, לשמוע את השדים ששיחקו בי.

הכאב בראשי מילה אותי אבל הוא עמד להעלם כל רגע, אני נדחק בין עשרות נערים שעמדו כמעט להטיח אותי לרצפה, רוקדים לצלילי המוזיקה ורומסים אותי. רציתי בסך הכל לחפש את אחת מחביות הבירה שבטח מפוזרות כאן, אז התעלמתי מזה, וגם מריחות הזיעה והעשן המחניקים שמילאו את החלל, איך מישהו יכול לנשום כאן בכלל?

עיניי נפערות בשמחה כשאני סוף סוף מוצא את מבוקשי, ומהרגע הזה לא היה אכפת לי מכלום, לא היה אכפת לי שגם כל בית הספר יראה אותי שותה, מצב הרוח שלי התהפך בשניות, הייתי מודע לחסרון הזה, האימפולסיביות שבי לא נתנה לי לברוח, לכן רק התקדמתי אל המיכל שאסף מסביבו נערים, מחכה להעביר את המשקה הזול בגרוני.