Perfect opposites

chapter 54

לפניי שאתם קוראים.

(למי שנשאר פה) אני רוצה להגיד לכל מי שכאן שאני תמיד כאן אם מישהו רוצה לדבר. כל מי שמרגיש שהוא מתחבר עם הדמות של איוון או שאר הדמיות בספרים האחרים שלי, שמרגיש שהוא עובר משהו ובאמת אין לו עם מי לדבר, אז אני פה. אני יודעת שהרבה אומרים את זה אבל אתם באמת מוזמנים לפנות אליי. אני אשמח להיות כאן בשביל כל אחד. 

אוהבת.

(אני פשוט ממש אוהבת את השיר)

ולפרק: 

היו רגעים שחשבתי שהגורל פשוט משחק איתו, לאו דווקא בדרך רעה או שניסה לייסר אותי, אבל כשהבטתי עכשיו בפנים של עורך הדין שהכרתי כבר שלוש שנים והיה חבר ממש טוב של אבי, התקשתי שלא לחשוב שהיקום שונא אותי.

לפעמים דמיינתי שאני בתוך סצנה מסרט, בכל פעם שמשהו הפך גרוע, פשוט הייתי לוקח את ההלם שתקף את גופי ומחכה בראש שבשנייה הבאה הבמאי יצעק קאט ויתן לי לברוח מהסט הארור. אבל זה לא קרה כאן, עיניי עדיין נשארו קפואות, פי חתום ובראש שלי אני מתפלל שהוא לא יגיד כלום, או שיקח לגמרי את מה שקרה לפניי שנתיים.

אבל הכרתי את החיוך הזה, את הפה ההרסני והיפה כל כך שהביא אותו להיות אחד מעורכי הדין הכי טובים שאבא שלי אי פעם הכיר.

אוי אלוהים.

קרטר הביט בי, יכולתי להרגיש את השריפה של העיניים שלו על הלחי כמו דבורה מציקה שלא מניחה לי. הוא באמת צריך ללכת מכאן. או יותר טוב, אני אקח את הרגליים ואמצא מקום פחות הרסני להיות בו.

"איוון, לא תגיד שלום?" אבא שלי המשיך לדבר כאילו לא קלט את המתח הצורם בחדר, אני ואוסטין מחליפים מבטים קטלניים וקרטר צופה מהצד בעין בוחנת.

ההופעה הפתאומית של אוסטין בחיים שלי לא הרגישה מקרית, מישהו מנסה להעניש אותי על ארועי עבר, איזה כוח מלמעלה שרוצה לרמוז לי משהו. אבל איך אני אמור להתמקד בתהליך האישי שלי בזמן שהפצצה המתקתקת הזו מאיימת להעיף לרסיסים כל חלק קטן ביחסים שלי ושל קרטר.

"אני חושב שאני צריך ללכת לכמה דקות, לשאוף אוויר." הנשימה החנוקה שלקחתי אל בית החזה שלי הסגירה אותי, היא והטון הרועד של קולי, יחד עם עיניי שסרקו כל נקודה אפשרית בחדר. לקחתי את הרגליים שלי ויצאתי מהמיטה, מתעלם מהמבטים שבחנו אותי כאילו הייתי עוף מוזר. הרגשתי פתאום רע, מלראות את אותם פרצופים כל יום, מלהיות חייב לסחוב את השגרה האינסופית הזו עד שיום אחת אהיה בן שמונים ואמות. הראש שלי הריץ תסריטים מדכאים שהרגו אותי.

"איוון." התעלמתי מהקול שלו, שקרא לי, מבקש ממני לעצור. לא היה אכפת לי בשלב הזה, יכולתי לזרוק את החיים שלי מעבר לצוק ולצפות בהם שוקעים בנהר. לא התכוונתי להמשיך להסביר לעצמי מה אני מרגיש ופשוט הלכתי משם.