תפסתי אותך

פרק 11

כשהתעוררתי ראיתי את ויל יושב ליד השולחן, נשען במרפקיו על הברכיים ואצבעותיו רפרפו בזו אחר זו על הפה המהמם שלו.

התיישבתי. "כמה זמן אתה יושב כאן?"

"לא הרבה."

"למה לא הערת אותי?"

"לא רציתי להפריע לך." לחש.

"אני מצטערת שהיית צריך לגלות ככה את האמת על אחיך." אמרתי בשקט.

"אני מצטער שהוא אחי. אני צריך להעיף אותו מכל המדרגות על מה שהוא עשה, אבל..." הוא שתק, נשם נשימה עמוקה והמשיך, "הוא אחי, והוא נורא מצטער... באמת."

"כן, ראית איך הוא מצטער." אמרתי בציניות.

"לא שאני מאשים אותך, אבל את התגרית בו."

"יופי, אז עכשיו אני אשמה, אני ביקשתי את זה." אמרתי בכעס וקמתי מהספה.

הוא תפס את ידי וקם מהשולחן.

"תפסיקי! את יודעת טוב מאוד שלא לזה התכוונתי." אמר ונצמד אליי.

הוא היה קרוב כל כך שיכולתי להריח את ריחו הגברי מעורב בריח הבושם, ולרגע כמעט נתקפתי חולשה וויתרתי לו על הכול, אבל אז עצרתי את עצמי מהר ונזפתי בעצמי להתרכז.

"שבי!" הוא הורה לי בתקיפות.

התיישבתי בידיים שלובות כמו ילדה טובה, אבל בפרצוף זועף.

הוא התיישב חזרה ליד השולחן והמשיך. "בילי לא היה מהמר. כלומר, הוא לא הימר על קרבות של אחרים אלא רק על הקרבות שהוא עצמו נטל בהם חלק."

"לא ידעתי שמותר להמר על קרב שאתה עצמך מתאגרף בו."

"על פי החוק מותר לך להמר רק על עצמך. אסור להמר על היריב."

"הגיוני." מלמלתי.

"בכל אופן, בילי היה מתאגרף בקרבות בזירה. אין בזה הרבה כסף, הכסף הגדול נמצא בקרבות על האליפות, אבל המאמן שלו אמר לו שהוא עדיין לא מוכן. הוא התחיל להתעניין בהשתתפות בקרבות לא חוקיים, והפנו אותו לווינסנט ולאחי שיסדרו לו קרבות."

הוא שתק לכמה שניות והוסיף להסביר. "הם היו מוסרים לו את מיקום הקרב, וטד היה נוסע איתו. טד נהג למשתתף בעצמו בחלק מהקרבות, בעיקר באלו שהיה מושקע בהם היה כסף רב. אחי נסע איתו כמה פעמים לשיקגו ולברוקלין. לעתים גם וינסנט הצטרף, אבל אל הקרב האחרון בו הוא השתתף, הוא נסע רק עם טד."

"או.קיי, אז איפה בילי?"

"הוא יגלה לי ביום שני אחרי הקרב שלנו."

"לא ביטלת את הקרב?"

"לא."

"למה לא? אתה לא חייב לו כלום!" התפרצתי.

"אני יודע, אבל ברגע שביקשתי לבטל את הקרב, הוא איים עליי שהוא לא יספר לי היכן בילי..." הוא נשם עמוק, "ואני יודע שחשוב לך לאתר אותו."

"אני לא מאמינה, איזה מנוול!" קמתי מהספה והתחלתי ללכת בחדר בכעס ולקלל אותו בשקט.

"שבי בבקשה."

"אני לא יכולה, אני עצבנית. ויל, אתה לא חייב לעשות את זה."

"כן, אני חייב, אני הבטחתי לך שאמצא את בילי, ואת הבטחותיי אני תמיד מקיים."

"ויליאם..." התחלתי לומר אבל הוא קטע אותי, "זה לא נתון לוויכוח, קתרין." אמר בלי היסוס,"וזהו, את השאר הוא יספר לי ביום שני אחרי הקרב. הוא רק אמר לי שבפעם האחרונה שהוא ראה אותו הוא היה חי."

"מה זאת אומרת? שיכול להיות שעכשיו הוא מת?"

"הוא לא הסכים לומר יותר מזה."

התיישבתי מולו ושאלתי: "טד נחשב למתאגרף טוב?"

"את דואגת לי?" שאל וסוף־סוף ראיתי ניצוץ של חיוך.

התעצבנתי, למה הוא לא עונה לי? זה לא יכול להיות משהו טוב. "ויליאם, תענה לי, טד נחשב למתאגרף טוב או לא?" השתררה שתיקה ולבסוף הוא ענה, "הוא נחשב למתאגרף טוב." פאק, ידעתי.

"ומה הקשר שלך לאגרוף?"

"אני מתאמן אבל לא משתתף בקרבות."

"ויליאם, זה לא נראה לי."

" המאמן שלי דווקא חושב שאני די טוב." הוא אמר בחיוך. איך הוא מסוגל לחייך, אני ממש בלחץ. שתקתי לרגע ואז צץ במוחי רעיון גאוני. "אני רוצה להתאמן איתך, ואז אחליט אם אתה טוב או לא."

הוא פרץ בצחוק. "את רוצה לאמן אותי?"

"לא לאמן אותך, להתאמן איתך ולהתחרות בך." עניתי ברוגז.

ויל נראה משועשע, אז אתגרתי אותו. "בוא נתערב." הצעתי.

"אני מקשיב." הצלחתי לעורר את תשומת ליבו, חייכתי לעצמי.

"אם מנצחת אנצח בהתערבות, אתה תיקח אותי לארוחת ערב בחוץ, ואם אפסיד, אני מבטיחה לעשות כל מה שתבקש ממני, כולל לא לחקור את לואיס. מה אתה אומר?"

"נשמע מעניין. אבל קצת קשה לי לראות אותך כצייתנית."

"אני מבטיחה." התעקשתי.

"ארוחת ערב בחוץ, ואני אחליט איפה." אמר ואני הנהנתי בהסכמה.

"לא משנה לי איפה, העיקר בחוץ." הוספתי.

"סגור." קם ולחץ את ידי. אפשר היה לראות בעיניו שהוא זומם משהו.

"סגור." עניתי. הוא לא יידע מה נפל עליו.

"אני נכנס להתקלח, את גם רוצה?"

"כן, אחריך." עניתי. אמנם כבר התקלחתי קודם, אבל הרגשתי שאני רוצה להתרענן.

ישבתי על הספה. אני אראה לו מה זה, חייכתי, הוא לא יידע מאיפה זה נפל עליו. אני יודעת שאמנויות לחימה ואגרוף לא קשורים זה לזה אבל בכל זאת אשמח לערוך לו היכרות קרובה עם המזרן. הייתי מרוצה מעצמי, ניסיתי לעשות סדר באירועים שקרו היום, ובעיקר התרכזתי בשני הדברים החשובים ביותר: הראשון הוא מה שוויל היה מוכן לעשות למעני, שהפתיע אותי לגמרי, והשני הוא שלא האמנתי שבעוד שבוע מהיום תהיה לי תשובה בנוגע למה שעלה בגורלו של בילי.