תפסתי אותך

פרק 16

יצאנו מהחדר, חצינו את המשרד והמשכנו לכיוון המסדרון. רוברט חיכה לנו מחוץ לדלת וליווה אותנו בדרך. הצצתי מעבר למעקה וראיתי את העובדים מנקים את ההיכל ומסדרים אותו. ויל אמר לרוברט שאנחנו הולכים לתא הפרטי שלו. רוברט עדכן מישהו האוזנייה דרך מכשיר הקשר שלו וביקש ממנו להמתין ליד המעלית בקומת התאים. ויל שילב את זרועי בזרועו והלכנו לכיוון המעלית. זאת הייתה הרגשה מדהימה. הרגשתי שהוא רוצה שכולם יראו שאני איתו. לא האמנתי שזה קורה. נכנסנו אל המעלית ורוברט נכנס אחרינו. המעלית הייתה יפהפייה, עשויה עץ עתיק ועל דפנותיה ניתלו מראות בעלות מראה מיושן.. רוברט הכניס מפתח מיוחד ללוח הכפתורים, הקיש קוד מסוים והמעלית החלה לרדת. כשהגענו לקומת התאים היא נעצרה. מחוצה לה המתין לנו מאבטח נוסף שהצטרף וצעד אחרינו. למה שאדם אחד יצטרך שמירה כזו, ועוד במקום שלו, תהיתי ביני לבין עצמי ומרגע לרגע התחלתי להפנים כמה הגבר הזה חשוב ובעל השפעה. עברנו במסדרון התאים שהיה ארוך ויפהפה. על הרצפה נפרש שטיח מקיר לקיר בצבע חום עתיק, על הקירות ניתלו תמונות שנראו יקרות להחריד ולצד כל תא עמד שולחן קטן ועליו עציץ. במשקופה של כל דלת נקבע קודן צמוד, המשכנו ללכת במסדרון ונעצרנו ליד דלת מספר 10. ויל הקיש את הקוד ופתח את הדלת, הוא איפשר לי להיכנס ואז נכנס אחריי וסגר את הדלת. הסתכלתי על התא בפה פעור. הוא היה מהמם, כאילו הועתק במלואו מקטלוג עיצוב. על הרצפה היו שטיחים אדומים ורכים בעלי דוגמאות מיוחדות וצבע הקירות שידר חמימות. בצד ימין של החדר היה בר משקאות חריפים, על קיר אחר נתלה מסך פלזמה ענקי. הכורסאות בתא פנו לעבר הזירה.
"ויל, זה מהמם."
"אני שמח שאת אוהבת."
"כל התאים נראים אותו הדבר?"
"לא, חלק מהתאים מושכרים לאנשים עשירים מאוד שעיצבו את התא לפי טעמם. שאר התאים, הקטנים יותר, מעוצבים באותו סגנון."
" נראה לי שהתא הזה גדול יותר מהבית שלי." אמרתי ולא הסתרתי את התלהבותי.
"כן, זה תא גדול."
"אתה צופה מפה בקרבות?"
"כן, רק בקרבות המעניינים."
המשכתי להתהלך בתא ולהתפעל ממה שיש לו להציע. התיישבתי באחת הכורסאות והסתכלתי לזירה.
"וואו, רואים מכאן הכול."
"כן." אמר וחייך.
הנייד של ויל צלצל והוא הוציא את המכשיר מכיסו וענה "גולד." בסמכותיות כובשת. "הבנתי... ההזמנה הייתה על שמו? מעולה, תמשיך בכיוון הזה ותעדכן אותי." הוא ניתק את השיחה ופנה אליי, "קייט, הבטחתי לעדכן אותך בקשר לבילי. יש חדשות."
"אני מקשיבה."
"החוקרים שלי הצליחו לאתר באיזה מלון הם התאכסנו וההזמנה הייתה על שמו של טד." אהה, עכשיו ברור לי למה לא ראיתי חיובים חשודים. טד שילם עבור החדר.
"אלו חדשות טובות."
"נכון, אמרתי לחוקר הראשי להמשיך לחקור את הכיוון הזה."
"הם יודעים היכן התרחש הקרב?"
"עדיין לא, הם בודקים. ברגע שידעו נוכל לדעת אילו קריאות היו מהאזור, חוקר אחר עובר בינתיים בין בתי חולים, אני בודק את כל הכיוונים."
"תודה." עניתי. יש סיכוי שוויליאם יצליח לגלות היכן בילי ואז הוא לא יצטרך להתחרות בטד, אלו חדשות טובות. הוא חייך, לקח את ידי והתחיל ללכת לכיוון הדלת.
"ויל, אולי בערב נבוא לכאן ונצפה בקרבות?"
"לא נראה לי."
"למה?"
"ככה."
"ויל, בבקשה. יש לי עוד שמלה אחת בארון ואין לי לאן ללבוש אותה..." משכתי את זויות פי למטה בחיוך עצוב.
"אני יודע מה את מנסה לעשות..."
"וזה מצליח?" המשכתי להיראות עצובה.
"נראה בערב."
"יש!" צעקתי וחיוך גדול התפשט על פניי.
"מה יש? אמרתי נראה בערב."
"אני סומכת עליך שתקבל את ההחלטה הנכונה ביותר."
"סחטנית קטנה." הוא אמר בחיוך, וחייכתי אליו בחזרה.
יצאנו מהתא לכיוון המעליות, ומולנו צעד גבר. הערכתי שהוא באמצע שנות החמישים שלוונראה ממש טוב לגילו.
"ערב טוב, ויליאם." אמר והושיט את ידו אל ויל.
"ערב טוב, אנטוני." ענה ויל והציג אותי בפניו. "קתרין וילסון, זה אנטוני יוסטון, מנהל קומת ההימורים."
"נעים מאוד, קתרין." אמר ולחץ את ידי.
"נעים מאוד." השבתי לו, והוא פנה אל ויל.
"שמעתי על הקרב שלך ביום שני. זה אמתי?" שאל בחצי חיוך.
"אמתי ביותר." ענה ויל בסמכותיות.
"שמעת שכל הכרטיסים לקרבות שיערכו היום נמכרו? תהיה הרבה עבודה." אמר אנטוני.
ויל הנהן. "שמעתי. הגברתי את האבטחה בקומה."
"מעולה. תהיה כאן הערב?"
"אני עוד לא יודע. אם אתה צריך משהו תתקשר אליי."
"בסדר גמור. שיהיה ערב טוב." אנטוני המשיך בדרכו.
בדרך אל המעלית פניתי אל ויל"כל המכרים שלך חושבים שהשתגעת."
"ככה זה נראה."
עוד בטרם הגענו למעלית כבר עצר אותנו מכר נוסף של ויל.
"מה קורה, גבר? אני צריך לגלות על הקרב שלך דרך ההימורים?" אמר הבחור והושיט לוויל יד ללחיצה. ויל לחץ את ידו. הוא נראה בן גילו של ויל, בעל שיער שטני ועיניים כהות, ולבש חליפה שנראתה יקרה.
"השם שלך קפץ לנגד עיניי ולא האמנתי למה שראיתי." הוסיף הבחור.
ויל חייך אליו אך לא הגיב למה שאמר, ובמקום זה הוא הציג אותי.
"תכיר, קתרין וילסון. תכירי, בראד מילר."
"נעים מאוד, קתרין," אמר ונישק את גב ידי באלגנטיות מזויפת.
"בבקשה, תקרא לי קייט."
"קייט," אמר אליי בחיוך ואז שב ופנה אל ויל.
"אז הקרב ביום שני?"
"כן. תהמר על הכסף שלך בחוכמה." אמר ויל בחיוך.
"אחי, אתה מטורף. מה לך ולקרבות?"
"אתה רואה מה זה..." אמר ויל. חדי ההבחנה יכלו לנחש שוויל לא היה מעוניין להמשיך את השיחה הזאת ולא אהב את הכיוון שאליו היא מתגלגלת, אבל בראד כנראה לא נכלל בין אותם חדי אבחנה משום שהוא לא הפסיק לדבר על הקרב.
"ועוד נגד טד? הבן אדם לא הפסיד חמישה קרבות ברציפות!!!"
"מה? באמת?" התפרצתי לשיחה מופתעת. זה היה מידע שלא ידעתי ושהשפיע עליי מאוד.
ויל קפץ מיד לפני שבראד יספיק להגיד עוד משהו מפליל וניסה לעצור את המשך השיחה.
"בראד, אל תלחיץ לי את הבחורה."
"סליחה, לא התכוונתי." התנצל.
"אל תדאג לי, תדאג לכסף שלך." ויל טפח על גבו והמשכנו לכיוון המעלית.
"בהצלחה." צעק בראד מאחורינו, ויל הרים את ידו לאות תודה.
רוברט עקף אותנו והזמין עבורנו את המעלית. כשהמעלית הגיעה נכנסנו ארבעתנו:ויל, רוברט, אני והמאבטח הנוסף. רוברט הכניס את המפתח, הקיש את הקוד ועלינו חזרה למעלה. המעלית נעצרה, רוברט יצא ראשון ואנחנו מיד אחריו. התחלנו ללכת לכיוון החדר כשפתאום ראיתי את סטיבן יוצא מאחד החדרים, כנראה זה היה משרדו. הוא ביקש מהמאבטח להמתין ליד הדלת, וצעד לכיווננו בפנים כועסות. פרצופו הרס לי את היום שהתחיל בצורה כל כך מושלמת. אני לא יכולה אפילו להסתכל עליו, בא לי להקיא כשאני רואה אותו, אני שונאת אותו.
"מה זה, ויליאם?" אמר בכעס והצביע עלינו "אתם יחד עכשיו?"
לבן אדם הזה אין גבולות, חשבתי לעצמי.
"זה לא עניינך מה אני עושה ועם מי אני יוצא!" ענה לו ויל ברוגז, הניח את ידו על גבי התחתון והמשכנו ללכת. אבל אז סטיבן תפס את זרועו של ויל, והכול החל להידרדר במהירות. המאבטח שהיה מאחורינו בא לתפוס את סטיבן, ויל החווה לו בידו שיעצור וסימן לרוברט בעיניו שלא להתקרב. ויל שחרר את אחיזתו של סטיבן בו בכעס מובחן ופנה אליי. "חכי לי בבקשה בחדר. רוברט, תלווה אותה לחדר."
שלחתי לעבר סטיבן מבט מלא בוז והתחלתי ללכת לכיוון המשרד. לא שמעתי בבירור מה נאמר ביניהם, אבל כשרוברט הקיש את הקוד לדלת המשרד, העפתי מבט לעברם וראיתי את ויל דוחף קלות את סטיבן לקיר. כשהדלת נפתחה נכנסתי פנימה ורוברט סגר את הדלת אחריי. התהלכתי במשרד של ויל בעצבים הלוך ושוב, כמו אריה כלוא בכלוב. עצבנה אותי ההתנהגות המגעילה של סטיבן, שחושב שהוא יכול להגיד לוויל עם מי הוא יכול לצאת ועם מי לא. קיוויתי שוויל ילמד אותו לקח. לאחר כמה דקות נכנס ויל למשרד, התקרב אליי, חיבק אותי ונשק על ראשי.
"בואי לחדר, בא לי קצת שקט."
האמת היא שגם אני רציתי מעט שקט וממש לא רציתי לדבר על סטיבן הטיפש הזה. ויל אחז בידי ונכנסנו לחדר. ויל נזרק על הספה, הוציא את המכשיר מכיסו ואמר: "בואי נדאג לך לבגדים לערב." הוא חייך אליי ואני החזרתי לו חיוך.
"ויל, אני לא צריכה שמלה, יש לי עוד אחת בארון."
"השמלות האלה לא מתאימות."
"למה?"
"אלו שמלות ליומיום, ואת צריכה שמלת ערב." גלגלתי עיניים, מה זה משנה ערב או שמלה רגילה, אצלי הכול הולך.
התיישבתי לידו והוא לחץ על כפתור הרמקול כדי שגם אני אשמע את השיחה.
"צהריים טובים, ויליאם." בקע קול מהקו השני.
"דיוויד, קייט איתי והיא צריכה שמלה לערב."
"אני מיד שולח אליך את ברוק. ויליאם, אתה צריך שגם אני אבוא?"
"קייט, את צריכה עזרה בבחירת שמלה?" הוא שאל אותי.
"ויליאם, עם כל הכבוד לך, היא צריכה אותי." אמר לפני שהספקתי לענות.
"קייט?" פנה אליי שוב ויל, מחכה לתשובה.
"אני מניחה שכן." אמרתי. עוד לא הבנתי מדוע אני צריכה את עזרתם של כל כך הרבה אנשים בשביל לבחור שמלה אחת אבל זרמתי.
"מעולה, בעוד שעה אנחנו נגיע אליכם."