תפסתי אותך

פרק 23

בבוקר יום רביעי התעוררתי בשעה 09:00 לקול צלצול השעון המעורר. כבר התרגלתי לישון עד מאוחר ולהתעורר בלי שעון מעורר, יהיה לי קשה להתרגל לקום מוקדם שוב. באותו הרגע חשבתי על ויל, שקם בכל יום בשעה 07:00 בבוקר, ואני עוד מעזה להתבכיין.
קמתי מהמיטה והתחלתי להתארגן, נתקלתי בשמלה הכסופה. נזכרתי באתמול בערב ועברה בי צמרמורת. רק אתמול שכבנו ואני כבר רוצה אותו שוב. להריח את הריח הגברי שלו, רוצה את המגע הפראי אך העדין שלו. אמרתי לעצמי שאני רוצה אותו, את כל כולו, לא משנה איך ובאילו תנאים. לא יכולתי לחשוב בכלל על להיות בלעדיו. באותה השנייה התערב קול ההיגיון שלי, 'הוא לא בשבילך.' אוף, אני יודעת אבל אני רוצה אותו כל כך.
לבשתי מכנסיים שחורים וחולצה מכופתרת בצבע ירוק זית, לקחתי את התיק ויצאתי למשרד. לא יכולתי להישאר דקה נוספת בבית אחרת אשקע במחשבות. החלטתי שאת הקפה של הבוקר אני כבר אקנה בדרך למשרד. נהניתי מהיום הנפלא בחוץ. האוויר היה אפוף ניחוחות של מאפים שבקעו מהמאפייה ושל פרחים מהדוכנים שבדרך, צעדתי ברחוב והסנפתי את הריחות לריאותיי. פתאום נעצרתי והבנתי מה אני עושה! אני מתנהגת כמו נערה מאוהבת. שיט, מלמלתי לעצמי. אני בצרות.
נכנסתי לבית הקפה הראשון שראיתי וקניתי שתי כוסות קפה ומאפים, לאשלי ולי.
יצאתי מהמעלית בקומתי, ניגשתי לדלפק הקבלה שמאחוריו ישבה אשלי והנחתי עליו את הקפה והמאפה.
"יוו, את קוראת מחשבות. תודה רבה," אמרה אשלי בהתלהבות.
"בכיף, מותק," עניתי והמשכתי למשרדי.
לא משנה כמה חופשתי הייתה חלומית - והיא הייתה! - הבנתי שממש התגעגעתי לשגרת היומיום שלי. התיישבתי בכיסאי, התרווחתי לאחור, לגמתי לגימה ארוכה מהקפה ונגסתי במאפה. במהלך השבוע בהיכל התרגלתי לאכול מאפה בכל בוקר ולא התאמנתי אפילו פעם אחת. החלטתי שאחרי האימון שלי אלך לחדר הכושר, כדי שלא אשמין מכל המתוקים.
פתחתי את היומן במחשב כדי לראות מה מצפה לי היום:
בשעה 11:00 יש לי פגישה עם בוורלי קופר לסגור את התיק, ובשעה 12:30 יש לי פגישה עם לקוחה חדשה ששמה טרייסי ברינר. לא יום לחוץ במיוחד.
עברתי על רשימותיי ועל משימותיי לשבוע הקרוב:
- ג'ולייט הוק - לתת פוש חזק על התיק.
- אליסה רוהם - התיק שהעברתי לדרייק, לבדוק מה קורה.
התיק הפעיל היחיד שהיה לי היה כרגע הוא התיק של ג'ולייט הוק, ולכן החלטתי שהיום, אחרי פגישותיי, אתחיל במעקב אחרי מר הוק. ממש קיוויתי למצוא משהו טוב, כבר לא הייתה לי סבלנות בשבילו יותר.
בשעה 11:00 נכנסה גברת בוורלי קופר למשרדי. הוצאתי את התיק שלה והראיתי לה את התמונות של בעלה עם הבחורה במלון, וגברת קופר נשברה והחלה לבכות. ריחמתי עליה, זה ממש קשה. נתתי לה טישו וניחמתי אותה כמה שיכולתי. כשנרגעה שילמה לי את יתרת הסכום בהתאם לחוזה, לחצנו ידיים והיא יצאה מהמשרד. שמחתי שסגרתי עוד תיק, אבל הרגשתי ממש רע בשביל גברת קופר. בסך הכול היא נראתה אדם ממש נחמד.

התכוננתי לפגישתי הבאה עם טרייסי ברינר, והכנתי את השאלון שממלאים כל הלקוחות הפוטנציאליים. בתחילת הפגישה התרשמנו מעט זו מזו וערכנו היכרות קצרה, ולאחר מכן היא סיפרה לי בדיוק מה הבעיה ובמה היא צריכה את עזרתי. בזמן שמילאה את השאלון, דפדפתי בחומר שהביאה לי וחיפשתי דברים חשודים. הדבר הראשון שקפץ לי לעין היה כמה הזמנות של משלוחי פרחים. פרחים הם לעולם לא סימן טוב. גבר קונה פרחים רק אם הוא בגד או עשה משהו לא בסדר, שזה בדרך כלל בגידה. הדבר השני שהציק לי היה שני חיובים גדולים באותו החודש בספא גולד. משהו בחיובים האלה לא הסתדר לי והחלטתי לבדוק את זה.
"טרייסי, הלכתם פעמיים לספא גולד?"
"לא," היא צחקה. "זו הייתה טעות. הם בטעות חייבו אותנו פעמיים אבל בעלי הלך אליהם וסידר את זה. הם החזירו לו את הכסף במזומן והתנצלו."
"אני מבינה," אמרתי בשקט. העובדה שהם החזירו לו את הכסף במזומן נראתה לי מוזרה מאוד, כי לרוב מכונים לא עושים דברים כאלה אלא מזכים את כרטיס האשראי, אם אכן הייתה טעות. לא התעכבתי על הנושא הזה, אבל ציינתי אותו כנקודה לבדיקה. טרייסי סיימה למלא את השאלון והפגישה הגיעה לסיומה. סגרנו עוד כמה פרטים אחרונים ונפרדנו לשלום זו מזו. סיימתי לסדר את כל החומר שהיא השאירה לי, ויצאתי לארוחת צהריים זריזה. כשחזרתי למשרד פתחתי שוב את התיק. העניין עם הספא ממש הציק לי ולא יכולתי להניח לו, הייתי חייבת לבדוק את זה. חיפשתי בגוגל "ספא גולד" ונכנסתי ללינק של עמוד הבית. בקצה השמאלי של העמוד הופיע מספר טלפון לבירורים, והחלטתי שהגיע הזמן לשאול כמה שאלות.
"ספא גולד, שלום," ענתה פקידת הקבלה.
"היי, שלום, בן זוגי ואני קבענו יום כיף, אבל הגאון איבד את הפתק שבו הוא רשם את היום ואת השעה. תוכלי להגיד לי מתי זה?" צחקתי צחוק מזויף.
"כן, אין בעיה, אני צריכה מספר כרטיס אשראי, בבקשה."
הקראתי לה את מספר כרטיס האשראי של בעלה של טרייסי לפי פירוט האשראי שהביאה לי.
"שנייה, אני בודקת," אמרה ושמעתי אותה מתקתקת במחשב. "אה, אני רואה שכבר הייתם החודש פעם אחת," אמרה.
"כן, אנחנו אוהבים את המקום."
"הנה, מצאתי, הוא קבע לכם תור נוסף ביום שישי הקרוב בשעה 10:00," אמרה הפקידה.
"יופי, תודה רבה לך, יום טוב," אמרתי וניתקתי את השיחה.
הרגשתי טוב עם עצמי. ידעתי שמשהו פה מסריח, והייתי גאה בעצמי על שהלכתי עם האינטואיציה שלי. תפסתי אותך, מר ברינר. כל שנותר הוא ללכת לשם ולתפוס אותו על חם בעדשת המצלמה. תהיתי עם מי מבין חברותיי אלך, כי הרי לבד זה לא כיף וגם עלול לעורר חשד. חשבתי בהתחלה ללכת בשישי בבוקר עם ג'סי, אבל ידעתי שאם סקרלט תגלה היא תכעס, אז לבסוף בחרתי לקבוע עם כל הבנות.
פתחתי פקבוצה באפליקציית התכתבויות וצירפתי את שלושתן.
שם הקבוצה: "יום ספא"
הצטרפו לקבוצה: ג'סיקה ריקלס, סקרלט אפס, ג'וליאן וינגר ואני.
אני: "היי, בננות, אני יודעת שזו התראה קצרה, אבל... מתאים לכן יום ספא ביום שישי?"
ג'סי: "ברור, אני בפנים"
אני: "איזה כיף, סקר? ג'ול?"
סקרלט: "ברורררררר"
ג'סי: "איזה כיף!"
ג'ולי: "נראה לכן שאני לא אגיע? ברור"
אני: "מעולה, אני סוגרת לנו"
ג'סי: "מתאים לי יום שישי בבוקר להתפנק קצת לפני היציאה"
ג'ולי: "רעיון פצצצצה!!!"
סקרלט: "מעולה, קבענו"
ג'סי: "סגור"
ג'ולי: "בפנים"
סקרלט: "לאן?"
אני: "ספא גולד"
ג'ולי: "כן, שמעתי עליו"
ג'סי: "אני לא, אבל זה לא משנה"
סקרלט: "מכירה, שמעתי שהוא מעולה"
אני: "יופי, אני סוגרת ל־11:00"
ג'ולי: "איזה כיף"
סקרלט: "מעולה"
ג'סי: "יששש"
אני: "מחכה בקוצר רוח"

נשענתי אחורה בכיסא שלי וחייכתי לעצמי. יופי, בשישי אלך לשם וארחרח קצת. בטוח אעלה על משהו חשוב. לאחר כמה שניות חלחל אליי השם של המקום. "ספא גולד". יכול להיות שהספא שייך לוויליאם? אני לא אתפלא אם כן. תהיתי אם אני צריכה להגיד לו משהו בנוגע לזה, אבל החלטתי שאני ממש לא חייבת לו דין וחשבון.
התקשרתי לספא והזמנתי מקום לארבעה טיפולים בשעה 11:00 ביום שישי. אני אגיע שעה קודם לכן כדי לנסות לתפוס את מר ברינר. לאחר שסגרתי את הפינה הזאת, המשכתי בעבודה רציפה עד השעה 16:00.
הזמן טס ולא האמנתי שנגמר יום העבודה, במשרד בכל אופן. לקחתי את התיק המיוחד שלי ומצלמה נוספת ויצאתי למעקב. קיוויתי שהיום אשיג את מה שאני צריכה - תמונות מפלילות.
נסעתי במכוניתי למקום העבודה של מר הוק וחיכיתי עד שייצא. לקראת השעה 17:00 ראיתי אותו יוצא מבניין המשרדים שבו הוא עובד ונכנס למכוניתו שחנתה במגרש חניה קרוב. כשיצא מהמגרש התחלתי לעקוב אחריו אבל לצערי הוא נסע היישר הביתה. החניתי את האוטו מחוץ לבית, קיוויתי שאולי הוא יצא בקרוב, שייתן לי משהו מעניין. בזמן שחיכיתי בדקתי את הנייד שלי בתקווה לראות שיחה שלא נענתה מוויל, אבל הוא לא התקשר. הייתי כל כך עסוקה היום שכמעט לא חשבתי עליו, ופתאום שטף אותי פרץ געגוע. רציתי להתקשר, רק לשאול לשלומו, אבל מהר מאוד ביטלתי את הרעיון הזה. תיארתי לעצמי שהוא בטח עסוק. נזכרתי באתמול בלילה וגיחכתי לעצמי "תודה." הוא אהב את זה שאמרתי לו תודה בכמה שפות ואני אהבתי יותר את מגע ידיו על גופי. ויליאם גולד, אוף, מה אני אעשה איתו? אני לא רוצה שיקנה לי מתנות, זה גורם לי להרגיש זולה. אני חייבת להסביר לו שאני לא כמו הנסיכות שלו, אחרי שהוא יעזוב אותי אני לא ארדוף אחריו ואעשה לו דרמות. חייכתי לעצמי והשתעשעתי במחשבה שגם אם הייתי רודפת אחריו הוא לא היה יכול להשתיק אותי במתנות יקרות, הייתי צדה אותו כמו אריה בטבע עם כל הידע שצברתי.
צעקות רמות מבית משפחת הוק ניערו אותי ממחשבותיי. הסתכלתי מיד לכיוון הכניסה של הבית, ואחרי עוד כמה דקות של צעקות ראיתי את מר הוק יוצא מהבית בטריקת דלת, נכנס לרכבו ונוסע. מיד זרקתי את הנייד למושב שלידי והנעתי את הרכב. התחלתי לנסוע אחריו, הייתי סקרנית לדעת לאן הוא נוסע. הוא נסע לצד השני של העיר וחנה ליד מועדון שכונתי. לא התלהבתי, בפעם האחרונה שהוא יצא למועדון הוא שכב עם מישהי בתא השירותים ולא יכולתי לצלם כלום, אפילו לא טרחתי לצאת מהרכב. אני מקווה שהיום יהיה לי יותר מזל והוא יצא עם הבחורה מהמועדון והם ילכו למקום אחר. חניתי צמוד לכניסה, אבל לא צמוד מדי. לאחר שעה וחצי בערך הוא יצא מהמועדון עם מישהי. מעולה, אמרתי לעצמי, רק תיתן לי משהו טוב, בבקשה. הוצאתי מיד את המצלמה מהתיק והתחלתי לצלם.
מר הוק המשיך בנסיעה עד הפארק, ונכנס עם המכונית לתוך שביל חשוך. החניתי את המכונית בכניסה לפארק ויצאתי מהר לכיוון השביל כשאני אוחזת את המצלמה בידי. הלכתי ברגל עד סוף השביל לכיוון שנסע מר הוק וניסיתי לגשש את דרכי בחושך. כשמצאתי את האוטו, תפסתי מקום מסתור טוב וניסיתי לראות מה נעשה בתוך הרכב, אבל לא ראיתי טוב. הם בטח ישכבו באוטו ולא תהיה לי שום אפשרות לצלם תמונות ברורות, אמרתי לעצמי בייאוש. למה לא הולך לי איתו? ניסיתי להתקדם לכיוונם ונכנסתי אל בין העצים כדי להסתתר. לאחר כמה שניות הם יצאו מהמכונית והלכו לכיוון פגוש האוטו. מר הוק משך אליו את הבחורה הצעירה והם התחילו להתנשק. יש! אמרתי לעצמי בחיוך, נתפסת, מר הוק! התקרבתי עוד קצת בשביל לתפוס זווית טובה, התכופפתי וצילמתי כמה תמונות טובות עד השלב שבו הם התחילו להתקדם ממש. אז הפסקתי לצלם. לפני שעזבתי את המקום עברתי מהר על התמונות שצילמתי. עד שתפסתי אותו אני לא מתכוונת למהר ללכת. ראיתי שהתמונות יצאו מעולות, והתחלתי להתרחק מהאזור.
כנראה מרוב אושר או זחיחות לא שמתי לב איפה אני מניחה את רגליי ובטעות דרכתי על ענף. בגלל הרעש מר הוק ובת זוגו הפסיקו את מה שעשו והסתכלו לכל הכיוונים בחשש. התכופפתי מטה ועצרתי את הנשימה, פאק! רק שלא יעלו עליי. ככל הנראה זה לא ממש עניין את הבחורה כי אחרי כמה שניות היא תפסה לו את הראש ונתנה לו נשיקה מלאת תשוקה. נשמתי לרווחה והסתלקתי משם הכי מהר שיכולתי, אבל הפעם לא הסתכנתי והסתכלתי על האדמה לראות שאני לא דורכת שוב על משהו מרעיש. התחלתי לצאת מבין העצים, הרמתי את ראשי מעלה וחשכו עיניי, הוא עמד מולי. הוא התקרב אליי במהירות. באינסטינקט עברתי למצב הגנה אבל הוא הספיק לחטוף לי את המצלמה מהיד וזרק אותה על העץ. שמעתי קול של ניפוץ, פאק!
"מי שלח אותך?" שאל בתוקף.
קייט, צאי מההלם, אמרתי לעצמי. תחשבי מה את עושה.
"מי שלח אותך?" שאל שוב.
ליבי דפק בחוזקה. כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה כרטיס הזיכרון של המצלמה והתפללתי שלא ניזוק. מר הוק הלך לכיוון המצלמה והייתי חייבת לחשוב מהר.
"מי שלח אותי, אתה שואל?" הוא נעצר. בינגו. "לא יודעת, אני מנסה להיזכר."
"את רוצה לשחק משחקים?" שאל והסתובב. "אין בעיה," אמר והתחיל להתקרב אליי.
חיכיתי עד הרגע האחרון ואז בעטתי בו חזק למפשעה. הוא התקפל, ונתתי לו ברכייה לאף, שני אגרופים כמה בעיטות וסיימתי בבעיטה כפולה לסנטר. הוא עף לאחור ולא זז. הרמתי מהר את המצלמה ורצתי לרכב, ובדרך הוצאתי את המפתחות מהתיק. נכנסתי לרכב במהירות ונסעתי משם. הסתכלתי במראה האחורית לראות אם הוא אחריי, אבל לא ראיתי אותו. הוא לא יזוז הרבה זמן, חשבתי לעצמי. לא ריחמתי עליו, מגיע לו, זאת המצלמה הכי טובה שלי, לעזאזל. אמנם יש לי עוד שלוש, אבל זאת הכי חדשה, היא עלתה לי המון כסף. לא נורא, כל מה שחשוב לי עכשיו זה כרטיס הזיכרון. התפללתי שהוא לא ניזוק, זה מה שחסר לי, אחרת בחיים לא אצליח לתפוס אותו שוב.
הגעתי הביתה, הוצאתי את כרטיס הזיכרון מהמצלמה והלכתי לחדר השני. הכנסתי את כרטיס הזיכרון למצלמה אחרת והתפללתי שלא קרה כלום לתמונות. למזלי, הכרטיס לא ניזוק והתמונות המרשיעות היו בידי. נשמתי לרווחה.
נשכבתי על הספה, מותשת מהיום שעברתי. חשתי הקלה למרות שהייתי מצוברחת מכך שנהרסה לי המצלמה, אבל סגרתי עוד תיק. מחרתיים אני אמורה לקבל מקרה חדש, שזה אומר עוד כסף. חשתי התרגשות ופרפרים בבטן, מחר אני רואה את ויליאם, ואין דבר שרציתי יותר מלראות אותו. בהרגשה החיובית הזו הקמתי את עצמי איכשהו מהספה, התקלחתי, חזרתי לסלון והרמתי את הספר שחיכה לי על השולחן מאתמול. התחלתי לקרוא עד שעיניי החלו להיעצם, עברתי למיטה ונרדמתי מיד.