תפסתי אותך

פרק 31 המשך

השיחה עם סקרלט העיקה עליי. ויתרתי מזמן על החלום שהיה לי להשתלב בעולם השיווק והפרסום, והייתי שלמה עם ההחלטה שלי. ועכשיו היא הציפה לי הכול מחדש. יש לי עסק עובד ומרוויח, והחלום הזה שייך להיסטוריה. גם לא ראיתי את עצמי מפסיקה להיות עצמאית שמנהלת עסק ומנהלת את הזמן שלה לעצמה, עצמאי והופכת להיות שכירה שמקבלת הוראות ממישהו אחר.
"קארמה היא כלבה," מאיפה היא הביאה את המשפט הזה? בשנייה אחת חזרתי בזמן ליום שבו אמי תפסה את אבי בוגד בה. אולי בעצם היה משהו אומרת בדבריה של סקרלט. אולי באמת הגיע הזמן שאשתחרר מהטראומה שהותיר בי אמא שלי ומאי האמון שיש לי בגברים בגללו.
ככל שחשבתי יותר על השיחה עם סקרלט התרגלתי יותר לרעיון, והחלטתי שאין כל פסול בללכת לראיון עבודה, במידה ואזומן לכזה.. היה לי יסוד סביר להניח שכלל לא אזומן לראיון מלכתחילה, אבל שווה לנסות, הרי אין לי מה להפסיד. ככה סקרלט תרד ממני.
מה שבטוח זה שלא אומר דבר להוריי כדי שלא יפתחו תקוות שווא, ובטח לא לוויליאם, כדי שלא יתחיל להפעיל את קשריו. אם אני הולכת על זה, אנסה להצליח בכוחות עצמי ולא בעזרתו של אף אחד אחר.
הרמתי את הנייד שלי לראות מה השעה וראיתי שכבר 15:00. הייתי שקועה כל כך בשיחת הטלפון של סקרלט שלא שמתי לב לשעה, בחיי, איך שהזמן טס. ככל הנראה היום לא אתפוס את מר שפרד, הנעתי את האוטו וחזרתי למשרד.
במשרד ארגנתי כמה דברים אחרונים, ואז נשמעה דפיקה בדלת. הנחתי שזו אשלי.
"היכנסי," קראתי והמשכתי לארגן את השולחן.
"שלום, אני יכול להיכנס?"
הרמתי את עיניי לדלת וכיווצתי את הגבות. בכניסה למשרדי עמד גבר גברי מסוקס, בטוח בעצמו. הוא לא נראה כמו לקוח פוטנציאלי.
"כן, בבקשה."
הוא נכנס וסגר אחריו את הדלת.
"במה אני יכולה לעזור לך?"
"השאלה היא במה אני יכול לעזור לך."
"סליחה? אני לא מבינה."
"אני רוצה מידע, ואני מוכן לשלם עליו הרבה כסף." הייתה לי הרגשה לא טובה. אין לי מושג איזה מידע הוא רוצה אבל זה לא משנה, אני אף פעם לא אפליל אף אחד מלקוחותיי.
"אני לא יודעת איזה מידע אתה חושב שיש לי, אבל אני איאלץ לסרב."
"חבל, תקשיבי קודם. אני רוצה להציע לך עסקה."
בפעם האחרונה שמישהו הציע לי עסקה מצאתי את עצמי מאוהבת. לא, תודה.
עדיין לא הייתי בטוחה איזה מידע הוא רוצה אבל המשכתי לסרב. "אני לא מעוניינת, שיהיה לך ערב טוב."
"אני רק רוצה לדעת מה הוא מתכנן לבנות שם," אמר, ופה הוא חתם את העניין. צימצמתי את עיניי במורת רוח גלויה אבל המשכתי לשחק את המשחק. "אין לי מושג למי אתה מתכוון."
"אל תזלזלי באינטליגנציה שלי."
"מצטערת, אבל..."
"מאה אלף דולר." הוא קטע אותי, ואני נדהמתי. הוא תפס אותי לא מוכנה עם הסכום הזה. הוא רציני? זה המון כסף.
קניון, השתעשעתי עם המחשבה בליבי. אני לא אשת עסקים משופשפת או ממולחת אבל מה שהוא הציע לי הייתה עסקה לא רעה- מאה אלף דולר תמורת מילה אחת - 'קניון.' אבל די, הגיע הזמן להעיף אותו מכאן.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר, מצטערת, אני לא יכולה לעזור לך."
"אני יודע שאת יודעת."
"אני לא יודעת מה אתה חושב שאתה יודע, וגם לא מעניין אותי, ועצה ממני, תחליף את המקורות שלך. יש לך עשר שניות לצאת מהמשרד שלי לפני שאני מזמינה אבטחה."
"מאה וחמישים אלף דולר, הצעה אחרונה." אלוהים, הוא לא מוותר.
לחצתי על הרמקול, "אשלי, תקראי בבקשה לאבטחה למשרד שלי." לא הפסקתי להסתכל עליו לשנייה, ואחרי שהסרתי את האצבע מלחצן הרמקול אמרתי לו, "תשע שניות."
"הוא מזיין וזורק אחר כך. את תצטערי שלא דפקת אותו." אמר, "מאה חמישים אלף דולר. תחשבי על זה. זה המון כסף."
התאפקתי לא להגיב למילים הקשות של האיש הזר הזה שעומד מולי, רק המחשבה על ויליאם ועל האמון שהוא נותן בי חיזקה אותי.
"מה אתה אומר?" התגריתי בו, מעמידה פנים כאילו אני באמת שוקלת את הצעתו, והוא, כמו חוקר טוב, המשיך ללחוץ.
"כסף קל," הוא חייך אליי חיוך זאבי, "גם ככה הוא יזרוק אותך לאחר שיימאס לו ממך, לפחות את תהיי זו שעוזבת בחיוך."
אני חייבת לזקוף לזכותו את העובדה שהוא מעולה בהפעלת לחץ על נחקר, גם אני הייתי פועלת בדיוק כמוהו, מפעילה לחץ כדי להשיג מה שאני רוצה. לרוע מזלו, הרחתי את התרגיל שלו מקילומטר ואני פשוט הרבה יותר טובה ממנו.
"מממ... תן לי לחשוב על זה לרגע..." אמרתי במתיקות, מחייכת חיוך מזויף. "אז... לא. לא מעוניינת."
"הוא עד כדי כך טוב?" הוא אמר לי בחוצפה.
קללה עסיסית עמדה לי על קצה הלשון, כזו שתגיד לו בדיוק איפה לדחוף את ההערה המסריחה שלו אבל במקום זה עניתי בהתגרות "אתה לא תאמין," ואז בדיוק נכנס המאבטח.
"תוציא אותו," דרשתי, אבל אז הבחור הרים את ידיו באוויר בכניעה "זה בסדר, אני יוצא."
"ואם אראה אותך עוד פעם כאן, לא אהסס להגיש נגדך תלונה במשטרה על הטרדה."
המאבטח ליווה אותו אל מחוץ לחדרי וסגר את הדלת. מה זה היה?! התחלתי להפנים עד כמה ויל חשוב. מחשבות רבות החלו להתרוצץ בראשי. למה יש גורמים שחשוב להם כל כך לדעת מה ויליאם בונה שם? אני לא מבינה.
תהיתי מה עליי לעשות כעת? האם לספר לוויליאם על הבחור הזה או לא?
תיארתי לעצמי שהוא יכעס כשישמע שניסו להוציא ממני מידע, ולכן החלטתי שאין טעם בשלב הזה להזכיר את הביקור של האיש הזה במשרד שלי. הרי בכל מקרה לא אמרתי דבר, המידע יישאר סודי וכולם יהיו מרוצים. אך יש עוד אפשרות, שבה, במקרה הרע, המידע ידלוף החוצה דרך מישהו אחר, וויל עלול לחשוב שאני הדלפתי, וגרוע מכך, הוא עלול לחשוב שהדלפתי משהו בפגישה הזו היום, ובגלל זה לא סיפרתי לו דבר.
שיט, איך הכנסתי את עצמי לכל הבלגן הזה?
חשבתי על זה עוד קצת והחלטתי שלא אספר לו כלום כרגע. אמתין עם זה רק אחרי שאתן לו תשובה ברורה לגבי הסידור שלנו, רק עד אחרי שאסכים באופן רשמי להיות השותפה הסודית לזיונים שלו. חשבתי שזה יהיה רעיון טוב לבשר לו בשורה שתשמח אותו ורק לאחריה להנחית עליו אחת קצת פחות חיובית.
כשיצאתי מהמשרד אשלי שאלה אותי אם הכול בסדר. הרגעתי אותה שהכול בשליטה, היא איחלה לי סוף שבוע נעים. בדרך עצרתי לאסוף את החליפה של ויליאם מהמכבסה.
בבית הוצאתי את התיק מתחת למיטה והתחלתי לארוז לסוף השבוע. על המיטה עדיין הייתה מונחת החולצה של ויל, הרמתי אותה והרחתי אותה שוב ושוב, ובלי לחשוב פעמיים קיפלתי אותה והכנסתי גם אותה לתיק, סביר להניח שאצטרך אותה בסוף השבוע הקרוב, רק למקרה שאתגעגע.
כשסיימתי בסלון הנחתי את התיק ליד הדלת ונשכבתי על הספה. בימי חמישי בערב יש לי אימון, והתלבטתי אם ללכת או לא. ידעתי בתוך תוכי שאני חייבת ללכת, הרי מתישהו אהיה חייבת להגיע לאימון, וגם לא יכולתי להתחמק מבריאן לנצח. אני לא ילדה, אלך היום,אדבר איתו כרגיל, אתנהרג כאילו לא קרה דבר, אתאמן ואחזור הביתה. ברגע שהחלטתי, קמתי מהספה, התארגנתי לאימון ויצאתי מהבית.
לפני שנכנסתי אל הסטודיו נשמתי נשימה עמוקה וארוכה, ומרחתי על פניי את החיוך הכי מוצלח שלי..
בריאן בדיוק סיים שיעור ועמד מחוץ לכיתה עם כמה תלמידים.
"היי, בריאן." קראתי כשהתקרבתי אליו.
"היי, קייט. איפה היית ביום שני? התחרות בשבוע הבא."
"אני מצטערת, הייתה לי המון עבודה."
"לא נורא. היום אני רוצה אותך מרוכזת. יש עוד שיעור אחד לפני התחרות." אמר בפנים רציניות ביותר.
יופי, מעולה, זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו, עוד לחץ על הראש. השיעור התחיל, עשינו חימום והתחלנו בקרבות בינינו. בריאן ציוות אותי להתאמן עם הגברים, את כל הנשים כבר ניצחתי. קצת חששתי להתאמן עם הבחורים, להם יש יותר כוח בידיים וזה ערער את הביטחון שלי, אבל בריאן הרגיע אותי. גם העובדה שהפלתי כמה מהם באימון עזרה הביטחון לשקם את הביטחון שלי. ייאמר לזכותו של בריאן שאי הנעימות שהייתה בינינו במועדון לא הורגשה לרגע באימון אפילו לא פעם אחת, הכול עבר בשלום והאימון היה מצוין.
הגעתי הביתה מורעבת, והתקשרתי לג'סי כדי להזמין אותה לארוחת ערב.
"רעבה?" שאלתי בשנייה שענתה לשיחה.
"כן, מה אוכלים?"
"רביולי ברוטב פטריות?" הצעתי.
"נשמע טוב."
"מעולה. תזמיני את, אני נכנסת להתקלח ומשאירה לך את הדלת פתוחה וכסף על השולחן."
"בתוך חמש־עשרה דקות אני אצלך."
"ביי." אמרתי וניתקתי.
השארתי כסף על הדלפק עבור שתי מנות רביולי פלוס טיפ, והלכתי לחדר האמבטיה. כשיצאתי ג'סי כבר הייתה בדירה וסידרה צלחות על הדלפק, ובדיוק האוכל הגיע. סידרנו את האוכל בצלחות, ומרוב רעב טרפתי את המנה שלי בפחות מחמש דקות. אחר כך נזרקנו על הספה, קשקשנו וצפינו בטלוויזיה עד שג'סי פרשה לביתה לישון. נכנסתי למיטה ונרדמתי בשנייה.