תפסתי אותך

פרק 14

התעוררתי מאוחר בבוקר, כרגיל לבד במיטה, התמתחתי מתחת לשמיכה והתגלגלתי לצד שלו להריח את ריחו המשכר שהשאיר על הכרית ועל הסדין. לא רציתי לקום. זה היה בוקר יום חמישי, וחשבתי על כך שבקרוב מאוד, בעוד ארבעה ימים ליתר דיוק, ייגמר "הנופש" שלי כאן בהיכל, וככל הנראה לא אראה את ויליאם לעולם. המחשבה הזאת הכאיבה לי מעט.
אמנם לא היה לי איתו כלום, אחרי הכול אפילו לא התנשקנו, אבל אני מרגישה שאני רוצה להיות לידו כל הזמן. ניערתי מהר את המחשבות האלה מראשי וניסיתי לשכנע את עצמי שהכול שטויות. את בכלל לא מכירה אותו וסביר להניח שאת בכלל לא הטעם שלו, שכנעתי את עצמי, הוא בטח יוצא רק עם דוגמניות עשירות, ואני לא קרובה לתיאור הזה בשום צורה. בכל אופן, הגבר הזה יפה מדי, ואני עם גברים יפים סיימתי. בעצם סיימתי עם כל סוגי הגברים, הבטחתי לעצמי, הגבר הזה משפיע עליי באופן כזה משום שלא הייתי עם גבר כבר זמן רב, וזאת התוצאה.
ואז הבנתי שאני מסתכלת על הנושא הזה לא נכון. אני בכלל לא רוצה קשר רציני, אולי מה שאני צריכה עכשיו זה להשתעשע קצת ואז להמשיך הלאה. כן, זה רעיון מעולה. נהחלטתי לקום מהמיטה להתארגן. כמו בכל יום לואיס נכנס עם ההזמנה הקבועה.
"בוקר טוב, קייט."
"בוקר טוב, לואיס," אמרתי בחיוך ולקחתי מידיו את כוס הקפה ואת המאפה. התיישבתי ליד השולחן והתחלתי לאכול. משום מה התעוררתי רעבה היום.
"תודה על זה," השחלתי בין ביס לביס. "אתה יודע אולי אם ויל יצטרף אליי היום לצהריים?"
"לא, מר גולד לא עדכן אותי." ענה ברשמיות. הוא כל הזמן רשמי כל כך כשאני מדברת על ויל.
"הבנתי, אתה נוסע אליו עכשיו?"
"כן."
החלטתי לכתוב לוויל פתק תודה על ארוחת הערב אמש ולאתגר אותו, כהרגלי, בנוגע לקרב בערב שקבענו להערב.
"אתה יכול למסור לו משהו?"
"כן, בוודאי, קייט."

ביקשתי מלואיס שיביא לי מהמשרד של ויל דף ועט, הוא יצא למשרד וחזר כעבור כמה שניות עם מה שביקשתי. בחנתי את העט, הוא היה מוזהב עליו ועליו חריטה "ויליאם גולד". איזה עט מיוחד, אני אשמור אותו לעצמי, ככה בכל פעם שאחשוב שזה חלום אזכר שבאמת קיים גבר כזה. ניערתי את עצמי ממחשבות, התרכזתי והתחלתי לכתוב את הפתק:
לוויליאם "הנמר" גולד,
רציתי להודות לך על ערב נפלא.
מחכה כבר לערב, כדי שאוכל לנצח אותך ולדרוש את הפרס שלי.
אני מקווה לסעוד איתך ארוחת צהריים (אתה יודע שאני שונאת לאכול לבד).
אני יודעת שאתה רואה דברים קצת אחרת, אז בוודאי הבנת שזה לא מכתב רגיל והוא ישמיד את עצמו בעוד
3
2
1
יום מקסים.
ק.ו

קיוויתי שהוא לא יישאר אדיש לפתק הזה. הכנסתי אותו למעטפה, חתמתי אותה ונתתי אותה ללואיס בצירוף הוראה: "לואיס, חשוב מאוד שאת המכתב הזה תמסור רק לידיים של ויל!"
"ברור, קייט." אמר בטון פגוע מעט.
"תודה, לואיס, יום טוב."
"יום טוב, קייט." אמר ויצא מהחדר.
סקרן אותי לדעת איך ויל יגיב למכתב. היו לי פרפרים בבטן, אי אפשר לצפות מה ויל יעשה, וזה ריגש אותי. לקחתי את כוס הקפה לסלון, התיישבתי על הספה והתחלתי לקרוא את הספר שוויל נתן לי אבל לא הצלחתי להתרכז. נזכרתי בדברים שאמר לי אתמול, "אני רואה איך הדברים עובדים מבפנים."
עיניי נדדו ממקום למקום, מהספר לטלוויזיה, למנורת השולחן ולכל מכשיר חשמלי בחדר, ולבסוף נחו על השעון. ויליאם לא רואה שעון, הוא רואה את כל החלקיקים ואת כל המגעים שגורמים לו לעבוד, הוא גאון וזה מרגש אותי ברמות שלא ידעתי שאפשריות בכלל. רציתי מאוד לראות איך הדברים עובדים מבפנים, מזווית הראייה של ויל, הגבר הזה מסקרן אותי ומושך אותי אליו כמו מגנט.
גבר כזה הוא כמו כסוס פרא בטבע, רץ ובועט. הוא חופשי, הוא לא שייך לאף אחד, ובמקרה הזה לאף אחת. למה אני מתעסקת בשטויות, מי בכלל רוצה קשר רציני שיוביל בטוח לבגידות, אני צריכה ליהנות ממנו, והפעם זו תהיה אני שתקום ותלך. בנימה חיובית זאת חזרתי להתרכז בקריאה.
שעת הצהריים הגיעה וידעתי שבקרוב מאוד ויל ייצא להפסקה וממש רציתי לשמוע ממנו, קיוויתי שהוא יבוא לאכול איתי, לא שהייתי רעבה במיוחד, פשוט רציתי להיות בחברתו. כעבור שעה הנייד שלי צלצל.
"היי, ויל," ניסיתי לשוות לקולי טון רגוע, אדיש. הדבר האחרון שחסר לי זה שהוא יידע מה אני מרגישה.
"קיבלתי את הפתק שלך."
"כן." שמעתי את החיוך בקולו ומיד דמיינתי את גומות החן שלו.
"אני לא רוצה להרוס לך את התוכניות בקשר לפרס, אבל את הולכת להפסיד."
"נחיה ונראה." התגריתי בו.
"אני מתאפק לא לבטל את כל הפגישות שלי ולהגיע אלייך עכשיו."
"ויל, מספיק עם השטויות שלך, אתה מגיע לאכול איתי ארוחת צהריים?"
"כן, אגיע מאוחר יותר, בערך ב־15:00. זה בסדר?"
"כן, בטח."
"וקייט..."
"כן?"
"ביי."
"ביי, ויל."
חייכתי לעצמי. אני לא מאמינה שהוא זכר את מה שאמרתי לו אתמול. הוא זכר להגיד לי ביי לפני שהוא מנתק. המשכתי לקרוא בספר, מחייכת ללא הפסקה.
בשעת צהריים מאוחרת ויל נכנס לחדר והביא איתו את האוכל.
"היי, אני מקווה שאת רעבה,"
"כן, מאוד." חייכתי. לא הייתי רעבה כל כך, כנראה מרוב התרגשות, חיכיתי רק להיות איתו יחד באותו חדר. הוא הניח את השקיות על השולחן, הסיר את הז'קט, התיר את העניבה וזרק אותם על המיטה. הוא פתח את הכפתורים העליונים בחולצה והרגשתי את הדופק שלי עולה.
"איך עובר היום שלך?" שאלתי בזמן שסידרתי את האוכל על השולחן.
"הוא משתפר מרגע לרגע." ענה והתיישב על הכיסא לידי.
"בתיאבון," אמרתי.
"בתיאבון, קייט."
"ויל, במה בדיוק אתה מתעסק?" שאלתי אותו במהלך הארוחה.
"בהרבה תחומים. יש לי בתי מלון, כמה חברות, אבל הבייבי שלי היא חברת אבטחה בין הגדולות בעולם."
"מה החברה שלך מאבטחת?"
"מהמוזיאונים הכי גדולים בעולם שמחזיקים בעבודות אמנות ששוות מיליונים ועד מועדונים ומסיבות."
"וואו."
"אפשר לתאר את זה גם ככה." אמר בחיוך.
"אז יש לך עסקים גם במדינות אחרות?"
"כן."
"נשמע שאתה עסוק מאוד. איך יש לך זמן בשביל עצמך?"
"אני מוצא את הזמן."
"ויל, חשבת מה יקרה אם טד לא יעמוד בהתחייבותו? אולי בכלל לא כדאי לערוך את הקרב הזה."
"חשבתי על זה. אני כבר לא מחכה לתשובות ממנו, התחלתי לעשות כמה בירורים בעצמי."
"מה זאת אומרת?"
"קתרין, בואי נאכל. באתי לאכול איתך ולא להיחקר על ידך."
"ויל, אני שמחה שאתה כאן איתי, אבל אתה לא יכול לזרוק כזה דבר לאוויר ולא לענות לי."
"הסקרנות הרגה את החתול או במקרה הזה את החתולה."
"ויליאם! אתה ממש שנון היום." תשובתו עצבנה אותי.
המשכנו לאכול, אבל היה אפשר להרגיש את המתח באוויר.
"קייט אני לא מספר לך לא בגלל שאני מסתיר ממך דברים, אלא כי רק התחלתי בבירורים," אמר בחיוך, וניסה להרגיע את האווירה. "אני מנסה לברר איפה הם התאכסנו ואיפה הקרב התקיים, ואז אחפש בכל בתי החולים באזור."
"איך אתה יכול לברר דבר כזה?"
"יש לי קשרים בכל מקום."
"הבנתי."
"יופי."
"זה היה כל כך קשה?"
"חצופה קטנה, אומרת תמיד כל מה שאת חושבת."
התעלמתי ממנו, אני לא יודעת איך להגיב כשהוא מתגרה בי ככה. "רק שתדע שסיימתי עם השאלות בינתיים." חייכתי אליו.
"כמובן, לא חשבתי אחרת." אמר והתרכך קצת.
כשסיימנו לאכול ויל קם, אסף את הצלחות והכניס הכול לשקית.
"אני חייב ללכת." אמר וסידר את החולצה וענב מחדש את העניבה.
"מתי תגיע?"
"יש לי כמה פגישות בהמשך היום, אני מאמין שאגיע מאוחר, בסביבות 20:00."
"טוב, שיהיה לך המשך יום מקסים."
הוא לבש את הז'קט, חייך אליי ויצא מהחדר. הוא היה פשוט מהמם בחליפה מחויטת ונראה כמו איש עסקים מצליח, והוא באמת כזה, לא כמו הטיפוסים שיוצא לי להכיר ביומיום. בכל פעם שהלך לעבודה חיכיתי לרגע שיחזור, התאכזבתי כשאמר שהיום יחזור מאוחר. המשכתי לקרוא בספר, ולמען האמת זה היה ספר מעולה.
בשעה 20:50 חיכיתי לוויל לבושה ומוכנה לקרב.
ויליאם נכנס לחדר, התנצל ואמר, "מצטער, נתקעתי בפגישה."
"זה בסדר, אתה עייף? רוצה לדחות למחר?"
"לא." הוא הלך להתארגן.
"אתה בטוח? כי ניצחון זה ניצחון."
"אל תהיי כל כך בטוחה בעצמך." אמר בחיוך.
"טוב, העיקר שלא תתרגז אחרי זה." הביטחון שלו עצבן אותי.
"קייט, גם מתוך שינה אני אנצח אותך."
‏"When you have to shoot, shoot. Don't talk". אמרתי, וויל פרץ בצחוק.
"התחלנו לצטט סרטים?" שאל בבדיחות.
"כן, אל תגיד לי שאתה תנצח, בוא תראה לי."
"לעונג הוא לי."
הוא סיים להתארגן, תפס את ידי והלכנו לחדר שבו נלחמנו בפעם הקודמת. לואיס חיכה לנו במשרד כדי ללוות אותנו. הוא הלך אחרינו לכיוון חדר הכושר והחליף את המאבטח שעמד בכניסה, בהוראתו של ויל, כמובן. ויל ואני נכנסנו וסגרנו אחרינו את הדלת.
"את מוכנה?"
"מוכנה יותר מזה לא אהיה."
מיד כשסיימתי את המשפט, בלי חימום ובלי עכבות להתעכב עוד, לחצנו ידיים, נעמדנו זה מול זה בעמידת המוצא, קדנו קידה והתחלנו בקרב. ויל היה הראשון שתקף בבעיטה ומיד אחריה בברכייה, שהצלחתי לחסום. הוא ניסה שוב את מזלו בסדרת בעיטות מהירות ואגרופים, ואני מיד הגנתי באמצעות ידיי ותקפתי חזרה. כך הסתובבנו זה סביב זה על בימת הזירה, כל אחד מאיתנו תוקף את השני בכל עוצמתו. אף אחד מאיתנו לא התכוון להפסיד בקרב הגורלי הזה, בייחוד לא כששנינו יודעים מה מקבל המנצח. לאחר כמה סבבים שבהם הצלחנו להדוף זה את תקיפתו של זה, הצליח ויל סוף כל סוף להפיל אותי למזרן. כעסתי על עצמי והתאכזבתי. ויל התקרב אליי והושיט לי את ידו כדי לעזור לי לקום, אבל החלטתי לנצל את ההזדמנות, וברגע שנעמד ממש קרוב אליי, תפסתי בידו ומשכתי אותה לכיווני, כרכתי את רגליי סביבה, הפלתי אותו למזרן ומיד טיפסתי עליו. ויל היה מופתע, הוא לא צפה את המהלך הזה. אמנם זה היה מהלך לא חוקי, אבל אני חייבת להודות שהרגשתי ממש טוב עם עצמי. ככל הנראה אני הייתי היחידה ששמחה, כי ויל התעצבן. הוא תפס את ידיי, הפיל אותי למזרן ונשכב מעליי.
הוא הסתכל אל תוך עיניי במבט חודר. "זה היה מהלך לא חוקי."
גופי רחש מהתרגשות. הרגשתי את הדופק שלי הולך ומתגבר ועיניו איימו לבלוע אותי שלמה לתוכן.
"אז תתבע אותי." עניתי בלחש.
ויל התבונן בפניי ובחן אותי במבטו, הוא ניסה להחליט אם הוא מקבל אור ירוק לחתור למגע או לא. משלא הבעתי התנגדות, לפחות לא דחייה כמו בפעם הקודמת, הוא הבין שאני בעניין. הוא ירד אל מרפקיו לאט־לאט ונשען עליהם, מצחו נגע במצחי והרגשתי את הבל פיו על פי. הוא גישש בשפתיו אחר שפתיי, ומשמצא אותן הצמיד אותן לשלי ונשק לי ברוך ובעדינות. הוא ליטף את לחיי בידו והגביר את לחץ הנשיקה עד שהתנשקנו באקסטזה. הרגשתי כמו הר געש שמתפוצץ. הוא דחף את לשונו לפי בלהט, לשונו ליטפה את לשוני ואת שפתיי. התנשקנו בסערת חושים ועם כל רגע שעובר הרגשתי כיצד אני מוותרת לחלוטין על הצורך שלי להיות בשליטה ומתמסרת לגמרי למגע שלו, שהתאוויתי לו מאז שהכרנו. העברתי את אצבעותיי בשערו הרך והמושלם, ובדרך חזרה ליטפתי את פניו המסותתות והנוקשות. החזה שלי לפתע נעשה כבד וכואב, הוא השתוקק כל כך למגע שלו. ויל הוריד את ידו לכיוון החזה שלי, ופטמותיי הזדקרו, הוא עיסה את שדיי בעדינות בידו החזקה וגופי רטט למגעו, והרגשתי איך אני מתחילה להירטב בין רגליי. העניינים החלו להתלהט יותר ויותר והתחלתי לאבד את עצמי בתוך הרגע. שמעתי את קול ההיגיון שלי שואל אותי, 'ומה עכשיו? את תשכבי איתו ומחר בבוקר הוא לא יזכור איך קוראים לך? זה מה שאת רוצה, שיברון לב? זה מה שאת שווה, סטוץ?' שיט, הוא לא הרפה. ניסיתי להדחיק את קול ההיגיון הזה שמפקפק במה שאני עושה, אבל הוא כל הזמן היה שם. המשכנו להתנשק כמו בני נוער מלאי הורמונים, אך כשהמשיך והוריד את ידו למטה, תפסתי אותה והפסקתי את הנשיקה.
לא!!! רציתי להרוג את עצמי באותו הרגע. למה אני מקשיבה לעצמי? הרי החלטתי כבר שזה מה שאני רוצה, להשתעשע קצת, אוף, למה אני לא מרשה לעצמי מדי פעם לשחרר לחלוטין?
הוא הצמיד את מצחו למצחי, התנשם בכבדות, נישק אותי קלות על מצחי והתגלגל לידי. "אני מצטער." אמר ברוך.
על מה נראה לך שאתה מצטער? צעקתי בתוכי, אני רוצה אותך! את כולך, לעזאזל.
"אין לך על מה." עניתי ועצמתי את עיניי.
שכבנו עד שהסדרנו את נשימתנו. ויל נעמד על רגליו, הושיט אליי את ידו ואמר, "בואי, הולכים להתקלח."
הושטתי לו את ידי, התרוממתי לאט והלכתי אחריו בשקט. כשנכנסנו למשרד הייתי כל כך נבוכה, שהלכתי היישר לחדר בלי להביט לצדדים ולא שמעתי מה אמר ויל ללואיס. לא האמנתי למה שקרה לי עכשיו. כל כך חיכיתי לזה, רציתי את זה בכל מאודי, החלטתי שאני זורמת אבל השתפנתי ברגע האחרון. ניסיתי לשכנע את עצמי לקפוץ על ויל בשנייה שהוא ייכנס לחדר, אבל לא היה לי אומץ אפילו להסתכל לו בעיניים מרוב בושה. נכנסתי לחדר, הלכתי לארון, לקחתי בגדים ונכנסתי מהר למקלחת לפני שוויל יספיק להיכנס. חזרנו שוב להתחלה, חשבתי לעצמי, לשלב בו לא יכולתי להסתכל לו בעיניים. התעכבתי קצת במקלחת, לא רציתי לצאת ולהתמודד איתו אז עשיתי הכול לאט, כשיצאתי מהמקלחת ויל עדיין לא היה בחדר ונשמתי לרווחה. חששתי שמא יהיה לי קשה לשהות בנוכחותו כל הערב. פחדתי שלא אעמוד בזה וקיוויתי שהוא לא כועס עליי, הוא בטח לא רגיל לקבל סירוב מנשים.
בזמן שארגנתי את הספה לשינה צלצל הנייד שלי.
"היי, קייט. אני במשרד, יש לי כמה דברים לסדר. את צריכה משהו?"
"לא." כן! אותך.
"אם תצטרכי משהו תיכנסי למשרד או שתצלצלי, בסדר?"
"אין בעיה."
"ביי, קייט." אמר וניתק.
לא זיהיתי בטון קולו סימנים של כעס, וזה הקל עליי. נשכבתי על הספה וצפיתי בטלוויזיה עד שנרדמתי.