תפסתי אותך

פרק 18

בבוקר יום שבת כשהתעוררתי לא יכולתי שלא לשים לב שהמצעים במיטתו של ויל נותרו מסודרים. הוא לא ישן כאן. הוא עדיין כועס עליי? עד מתי הברוגז הזה יימשך? השאלות האלה הדהדו בראשי והטרידו אותי בזמן ששטפתי פנים וצחצחתי שיניים. כשסיימתי להתארגן יצאתי לסלון והדלקתי את הטלוויזיה, כעבור חמש־עשרה דקות נשמעה דפיקה בדלת.
"בוקר טוב, מיס וילסון." אמר וולטר כשנכנס לחדר והגיש לי את ההזמנה הרגילה. תהיתי מה קרה ללואיס.
"בוקר טוב, וולטר. אתה יודע במקרה איפה ויליאם, כלומר מר גולד?" שאלתי אבל וולטר שתק ועל פניו התפשטה הבעה של חוסר נעימות.
"מיס וילסון, בבקשה תשאלי את מר גולד."
"הוא מתכוון להגיע הנה?"
"מיס וילסון, אני מצטער, אני לא יכול לענות על השאלות. לפני שאני הולך, את צריכה עוד משהו?"
"לא, תודה." וולטר יצא מהחדר.
למה הוא לא שלח את לואיס? הוא בטח לא רוצה שאחקור אותו. אוף, לא יכולתי בכלל לחשוב על להכניס משהו לפה כרגע. התיישבתי על הספה. יופי, אמרתי לעצמי, ויל כועס עליי, אז מה עכשיו? אני בעונש? אין בעיה, אני יכולה לשחק את המשחק הזה. גם אני לא אדבר איתו ונראה מי יישבר ראשון. צפיתי בטלויזיה עד שעות הבוקר המאוחרות, ולקראת הצהריים צלצל הנייד שלי. שיערתי לעצמי שזה ויל ולקחתי את הנייד כשעל פניי התנוסס חיוך ניצחון. בתוך תוכי שמחתי שהוא נשבר ראשון, כי חששתי שמא אני אצטרך להתחנן ליחס.
"כן?" עניתי בטון מרוצה.
"צהריים טובים, מיס וילסון, זה וולטר. מה להביא לך לצהריים?"
"כלום. אני לא רעבה, תודה." עניתי בטון עצבני ומעט מאוכזב. זו הפעם הראשונה שוולטר מתקשר אליי בנוגע לארוחת הצהריים ולא ויל.
"תרצי ארוחת ערב מוקדמת כרגיל?"
"כן, תודה."
"מה תרצי?"
"לא משנה. ויליאם לידך במקרה?"
"לא."
"הבנתי." עניתי
"יום טוב, קייט." אמר וולטר ואני ניתקתי.
הייתי עצבנית ועצובה בו זמנית. ככל שעבר הזמן התחלתי להפנים שאם וויל לא מתכוון להגיע לאכול איתי ארוחת צהריים, הוא כנראה ממש כועס עליי.
. התחלתי לחשוב על כל הפעמיים בהן בילינו יחד, והתגעגעתי אליו ואל גומות החן שלו. לא ידעתי איך להכיל את כל הרגשות האלה שמציפים אותי, אז החלטתי לקטוע אותם בבת אחת. פשוט די!!! צעקתי לעצמי. הוא מעולם לא היה שלך ולעולם לא יהיה. מה קורה לי, לעזאזל. הוא מצליח לפורר את החומה שבניתי סביב לבי והכי מצחיק זה שהוא לא יודע או מנסה. פאק, אני חייבת לעוף מפה מהר לפני שזה יהיה מאוחר. כבר הבנתי שוויליאם לא הטיפוס שבנוי לקשר רציני, למה אני ממשיכה לענות את עצמי? אני בעצמי לא מחפשת קשר, בטח לא עם גבר כזה שנשים זורקות את עצמן עליו, הספיק לי אחד כזה שריסק אותי, למה אני ממשיכה לחפש צרות? קמתי וצעדתי למקלחת, רק שם יש לי שקט.
בשעות הערב נכנס וולטר לחדר והגיש לי את ארוחת הערב. הוא הניח את השקית באדיבות על השולחן ויצא מהר לפני שאספיק לשאול אותו שאלות, אף על פי שבכלל לא התכוונתי הפעם לשאול כלום. בקושי נגעתי באוכל. לא היה לי חשק. המשכתי לצפות בטלוויזיה, ידעתי שאם אחשוב על ויל אני עלולה להתחיל לבכות וממש לא רציתי לתת לו את הסיפוק הזה. הוא בטח מבלה עם פוקהונטס או עם אחת הדוגמניות שלו אלוהים יודע איפה, עושה איתה אלוהים יודע מה. די, לא שוב! אמרתי לעצמי וחזרתי לצפות בטלוויזיה. שקעתי בסדרה ואחרי זמן קצר נרדמתי וחלמתי על שתי גומות חן כועסות.